טירות האבירים הטבטונים
הקמת המסדר הטבטוני
בחיפושנו אחר מקורותיו של המסדר הטבטוני, אין ספק כי מסע הצלב השלישי הוא מקום מצויין להתחיל בו. במסע זה החליטו שלושה שליטים מונארכים של מערב אירופה הקתולית להשיב לשליטתם את ממלכת ירושלים. הצלחתו היתה חלקית, שכן ירושלים לא נכבשה בו, אך הוא כן השיב את אחיזתם בקו החוף שבאזור צפון ישראל ולבנון, כשעכו הופכת לבירת המאחז. היתה זו המשלחת הגרמנית שספגה את האבדות הקשות ביותר, כשמנהיגם מת עוד במהלך המסע, ורק מתי מעט מהגרמנים זכו להגיע לארץ המובטחת. הם היו אלו שהקימו בית-חולים שדה, שהוקדש למריה הקדושה, במהלך המצור על עכו.
זה המקום לציין, כי בית חולים גרמני מסדרי הוקם מאה שנים קודם לכך באזור ירושלים, אך לא היה קשר ביניהם. ב-1198 זכה בית החולים באיזור עכו בהכרה אפיפיורית (סלסטין ה-3 ואינוסנט), הכרה שלמעשה ייסדה מסדר אבירי חדש – האחווה ההוספיטלרית הגרמנית של מריה הקדושה, או – בכינוי נתכנסנו כאן היום – המסדר הטבטוני. השם המקוצר – שורשיו בשבט גרמאני עתיק – שבט טאוטון. את מנהגיו האביריים שאב המסדר מהטמפלרים, ואת ההוספיטליות – מההוספיטלרים. היה זה מסדר ששילב רוחניות עם אבירות.
למרות שלא היה עשיר או משפיע כמו המסדרים האחרים, הצליח המסדר הטבטוני להרחיב את אחיזותיו הקרקעיות. האתר החשוב ביותר שלהם באותם ימים היה מבצר מונפורט, מקום שהפך למפקדה הראשית. לצערם, מי המנוחות התחלפו ברוחות סערה. לא חלף זמן רב עד שבשעה התדפקה אחת המפלות הקשות שלו – ההפסד הצורב לאיוב סולטן מצרים. זמן לא רב לאחר מכן, נכבשו ירושלים ומבצר מונפורט על ידי הממלוקים. המפקדה הראשית אומנם הועברה לעכו, אך לא היה ספק כי נפילתה לידי האויבים היא רק עניין של זמן, וברור היה כי כך יקיץ הקץ על נוכחות המסדר במזרח התיכון.
במקביל לפריחתם במזרח התיכון, שגשג מוקד טבטוני נוסף בסיציליה, שם נהנה המסדר מתמיכה מקומית, ככח מאזן לטמפלרים הקונים להם שליטה באנטיוכיה. כבר אז ניכר בהם הרצון העז להתפשט למחוזות רחוקים שנראו מבטיחים יותר – חופי הים הבלטי. עם נפילתה של עכו, מונה הוהמייסטר ("רב אמן", מקבילה מסדרית לשליט עליון) והמפקדה הראשית הועברה לוונציה.
הבקשה הפולנית
היה זה קונרד דוכס מזוביה, שליט פולין, שביקש את עזרתו של האפיפיור כדי להילחם בשבטים הליטואנים והפרוסים הפגאנים שבגבולות ממלכתו הנוצרית. כך קיבל סיוע בדמות כח צבאי מן המסדר הטבטוני, שעזר בדחיקת השבטים הפגאנים. כמי שרכשו מיומנויות מדיניות ודיפלומטיות, הגיעו הפעם הכוחות הטבטונים מנוסים יותר, וידעו לנתח את "המרק הפוליטי" בו היה שרוי האיזור. רוסים אורתודוקסים מהמזרח, פולנים מדרום, ושבטים פגאנים – ליטואנים ופרוסים גם יחד, במרכז ההתרחשות – נראו כקלחת גועשת שרבה תרומתה ממגרעותיה. המסדר הטבטוני התנה את סיועו לחיזוק האחיזה הנוצרית בגבולות האימפריה בשמירת השליטה באיזורים הנכבשים. לשליט פולין לא היתה ברירה אלא להסכים, שכן ניסיונות קודמים לכיבוש חוף הים עלו בתהו.
מסע הצלב הפרוסי
התפתחותה של מה שלימים תהפוך למדינה הטבטונית, מתאימה בדיוק רב להצלחות הצבאיות של המסדר. עם התקדמות הגבול, התקדמו הביצורים שהקימו האבירים לצורך שימורו, וביצורים ארעיים מעץ הפכו לטירות לבנים מוצקות. שיטת ההתפשטות התנהלה בסגנון המקל והגזר החל מ-1230 ואילך. בתחילת המסע עמדו האבירים מול שבטים פרוסים רבים ללא שלטון מרכזי מאחד. האירוע המכונן היה הקרב על קולם (חלמנו בפולין של היום), קרב שנחל הצלחה אך גם עורר תגובת נגד אלימה מצד השבטים הפרוסים. התגובה הקשה היא זו שגרמה לדוכס פולין לדרוש את סיועם של האבירים הטבטונים. סיוע בכיבוש קולם יבטיח את השטח למסדר שעט על ההזדמנות.
על מנת לבסס את כוחם הצבאי, קיבלו לידיהם האבירים את הטירה שעל גדתו הדרומית של נהר הויסלה מול האזור בו יוקם לימים הישוב ת'ורן (טורון של היום). בטירה זו גויסו וסופקו כל צרכיהם של אבירי המסדר, עד שהפכה לישוב המונה מאות אנשים, כולם מתחזקים את הטירה ודרישות המסדר. עם התרחבותם וקבלת סיוע מהמולדת, נחצה הנהר והונח הבסיס לישוב החדש ת'ורן. הדוכס הפולני עמד בהתחייבותו להותיר את השטחים הנכבשים בידיו של המסדר, ואלו מצידם מיהרו לחזק את אחיזתם בישובים ששגשגו תחת מרותם. כך, עד שנת 1231, עמדו ושוקמו שלוש טירות מבוססות – חלמנו (קולם), טורון (ת'ורן) ו-ווגלסאנג.
מרגע זה ואילך נדמה כי הפצת הנצרות הפכה לתירוץ, כשמטרתו האמיתית של המסדר היתה הרחבת ההתיישבות בכוח הזרוע. תושבי האזורים אליהם פשטו האבירים נאלצו להתנצר בכח החרב, ותגובת הנגד לא איחרה לבוא – אזורים פרוסים שנכבשו לפרקים בחזרה "נוקו" ממומרים בוגדים.
ב-1232 הוקם מבצר חשוב במיוחד - מארינבדר (היום – קבידז'ין בפולין), אשר לכנסייתו יובא חלק מהצלב המקורי. ייבוא זה נועד לחיזוק מעמדו של המאחז בפרט, ומעמדם של האבירים באזור, בכלל. ביישוב החדש התמקמו תומכים נלהבים רבים שחיכו להזדמנות לתרום את חלקם הצבאי, תרומה שהגיעה בחורף הבא ביחד עם הצבא הפולני – מספר נצחונות חשובים כנגד הפרוסים הפגאנים. היה זה גם השלב בו בא אל קיצו שיתוף הפעולה בין המסדר לפולנים, וכוחם הצבאי נחלש. כפועל יוצא, התאפיינו השנים הבאות בעיקר בחיזוק הביצורים הקיימים, ופחות בכיבוש יעדים חדשים.
המרד הפרוסי הראשון
שגשוגה של הממלכה הטבטונית הצומחת נתפס כאיום בעיניו של השליט הפולני באותה עת – הדוכס סבנטופלק של פומרניה. המוקדים המשגשגים היוו איום הן על השליטה הפולנית בדלתא של הויסלה והן על בירת הים הבלטית הפולנית - גדאנסק. כדי להפר את המאזן, שילב הדוכס הפולני כוחות עם שבטים פרוסיים חופשיים וסיפק להם כלי שייט שיסייעו להם בחציית הויסלה.
הטבטונים תיעבו את סבנטופלק וראו בו כבוגד. לצערם, הלז נלחם בעבר לצידם במלחמות ו"הכיר אותם מבפנים". הוא ידע כי קרב הנערך בסמוך למבצר נועד לכישלון, עקב תמיכה גבית של אבירים וקשתים מן המבצרים. תחת מרותו של הדוכס הפולני הותקפו המבצרים בהפתעה. מאחזים קטנים רבים אבדו והכוחות הטבטונים ספגו הפסדים רבים בנפש. מפלתם היתה כה גדולה, עד כי בצידה המזרחי של המדינה נותרו על תילם מאחזים חזקים וותיקים בלבד – אלבלונג ובאלגה, ובמערב – ת'ורן, חלמנו ורדן. כשהמצב נראה נואש, זכו הטבטונים לסיוע מאדמת המולדת. המצב נמשך שנים רבות, ומבצרים שנפלו בשבי נכבשו בחזרה, וחוזר חלילה. רק ב-1247, עם הצלחה חלקית להשבת האחיזה המערבית של הטבטונים, נידון הסכם הפסקת התערבותו של הדוכס הפולני, במסגרתו כוננו התנאים שאיפשרו לטבטונים להתרכז בכיבושים במזרח (כגון סמביה, איזור קלילינגרד של ימינו).
המרד הפרוסי השני
זמן לא רב לאחר השבת השקט מן המרד הראשון, שבו והתעוררו רוחות המרי. הפעם הונהג המרד על ידי הנרי מונט, שבוי מהגל הראשון שנלקח לגרמניה, ושם, בדומה לדוכס סבנטופלק, למד להכיר את המסדר "מבפנים". הניצוץ שהדליק את הגל השני הגיע בדמות תקרית דימפלומטית בה בעל טירה טבטוני מכובד אירח פרוסים בטירתו, ואלו, לאחר ששתו כדבעי, התפרעו ואיימו ברציחתו. כך החל עשור נוסף של מלחמות, כשאחיזת המסדר במדינתו הולכת ומתפוגגת כמעט לחלוטין. הפרוסים היו מנוסים ומאורגנים יותר הפעם, והצלחותיהם היו מרשימות יותר, וקשות יותר מבחינת המסדר. שוב נותרו על תילם רק מבצרים ותיקים וחזקים במיוחד. המבצר בקוניגסברג (קלילינגרד) ניצל רק בזכות סיוע ליטואני מקומי. מבצרים מערביים נפלו בזה אחר זה. לעיתים המתקפות היו כה פתאומיות עד כי באחד המבצרים נלכדה קבוצת צליינים תמימים שמצאו בה את מותם האכזרי.
את הצלתם חבים האבירים הטבטונים לביצוריהם על גדות נהר הויסלה. ביצורים אלו נותרו בגדר עקב אכילס עבור הפרוסים. הפעם היו הביצורים עשויים לבנים ולא עצים, כמו מבצרים רבים אחרים, ולכן לא היתה עוד תועלת בטקטיקות ההפתעה. הפרוסים התקשו להשתלט על מבצרים אלו, וגלי התקיפות נחלשו עד שהופסקו כליל.
ההתאוששות, המסע הליטאי והטירות החדשות
כך חלפו שנים רבו, עד שב-1271 התהפך המאזן. בזכות חיזוק הישובים הקיימים באמצעות מתיישבים גרמנים, חזרו הטבטונים לשלוט בעניינים וידם היתה על העליונה. מסקנות המרד השני הופקו, והפעם הוחלט להטמיע את התושבים הפרוסים בישובים, ללא יוצא מן הכלל. טירות ומבצרים חדשים הוקמו על נהר נוגאט (יובל של נהר הויסלה). בין היתר הוקם מאריינבורג, הלא הוא מבצר מאלבורק. כבר עם בנייתו, יועד המקום לשמש כבירת המדינה כדי לקרבה אל קלחת ההתרחשויות, ומשום שכך היה ברור כי הבניה תהיה מונומנטאלית. עד סוף המאה ה-13 היו תחת שליטת המסדר כ-120 מבצרים, שהפכו לאזור המבוצר הצפוף ביותר באירופה. בנייתו של מבצר מאריינבורג הושלמה ב-1274.
על פי הכתבים הטבטונים, בשנת 1283 הושלם מסע הצלב הפרוסי, ונבחר יעד חדש – מסע הצלב הליטאי. מסע זה ארך כ-150 שנים, במהלכן התרחבו אחיזותיהם הקרקעיות המזרחיות ואורחים רבים בקרבות שונים סייעו במערכה. בשלב זה חדלו שכניהם הפולנים לראות בכיבושיהם יתרון עבורם. נוכחות באזור הפכה לחיסרון, כשאחד משיאי המתח היה במצור הפרוסי על גדאנסק, שבתמורה לסיוע בהסרתו, דרש המסדר מחיר כבד מהדוכס הפולני. משזה סירב לשלם, החליט המסדר להשאיר את גדאנסק בשליטתו.
המפקדה הראשית הועברה רשמית מוונציה למאלבורק ב-14 בספטמבר 1309. בחירה זו נראתה בתחילה תמוהה מבחינה גיאוגרפית (מיקום מערבי מאוד במדינה הטבטונית המתפתחת), אך תכליתה התבהרה עם ההבנה באשר לחשיבות במרכזיותו של המקום מבחינת הכוחות החיצוניים המתנגדים למדינה הטבטונית.
המפלה הגדולה
סיפורם רצוף התהפוכות של המסדר הטבטוני התקדם לקראת קיצו, בזכות אירוע רב חשיבות שקרה ב-1386. בשיאו של המסע הליטאי להפצת הנצרות ("הסיבה הרשמית" למסע, כאמור), נחתם הסכם איחוד בין פולין לליטא, במסגרתו הסכים מלך ליטא הן להתנצר, והן להצטרף לחסותו של המלך הפולני. האפיפיור ביטל את שליחותו המיסיונרית של המסדר ב-1404, ומשהוטבל ולאדיסלאב יאגלו, הפכה מלחמתם של הטבטונים בכופרים, למאבק בין המסדר הקתולי הטבטוני לבין פולין וליטא המאוחדות הקתוליות גם הן. שיאה של המלחמה היה באפוס מלחמתי ידוע ומפורסם (ככל הנראה הקרב הפולני החשוב והמפורסם ביותר בהיסטוריה, ובין הקרבות הגדולים ביותר של ימי הביניים) – הקרב בטאננברג/גרונבאלד. קרב זה היה פועל יוצא של ההחלטה לפלוש אל המדינה הטבטונית, כשהמטרה היתה ברורה – כיבוש מאריינבורג וסילוק המסדר מאדמות פולין. הקרב הסתיים במפלה מוחצת של המסדר, ומשם ואילך נחלו אבירי המסדר הפסדים, עד לחתימת הסכם הכניעה השני בטורון ב-1466. במסגרת ההסכם הועברה המדינה הטבטונית המערבית לשליטת פולין. היה זה סופו של עידן.
טירות בנויות ברות ביקור
טירת קבידזין
בקרוב!
טירת גולוב
בקרוב!
טירת נידז'יצה
בקרוב!
טירת ביטוב
בקרוב!
טירות הרוסות ברות ביקור
טירת ראדזין חלמינסקי
בקרוב!
טירת ברודניצה
בקרוב!
טירת שבייצ'ה
בקרוב!
טירות השרויות בעיי חורבות ו/או שלא ניתן לבקר בתוכן
טירת פאפובו ביסקופיה
בקרוב!
טירת שימבארק
בקרוב!
טירת פוקז'יבנו
בקרוב!
