קרב גרונבאלד
קשה לדמיין כי בין גבעות החמר והכורכר המכוסות מדשאות מוריקות, התקיים לפני למעלה מ-600 שנים אחד הקרבות החשובים ביותר של ימי הביניים, וללא ספק הקרב הפולני החשוב שבהם. הרכב הכוחות הלוחמים וכמותם נתון לויכוח בין היסטוריונים עד היום. הקרב הזה למעשה היתווה את עתידה הפוליטי של מרכז אירופה וצפונה למאות השנים הבאות. חרפת הניצחון העיקה על העם הגרמני עד המאה הקודמת כאשר שני קרבות בהם ניצחו באופן מוחץ, כונו בדיעבד על שם הקרב ההוא מימי הביניים (בשמו הגרמני - קרב טאננברג).
ניתן להעריך בסבירות גבוהה שיחסי הכוחות בין האבירים הטבטונים ללוחמים הפולנים והליטאים שסייעו להם היו 15,000, 20,000 ו-10,000 אבירים בהתאמה. אף אחד מהמקורות הדנים בהערכות אלו לא מזכיר מה היו מימדי הכוחות הרגליים של מי מהצדדים. הפרשים הפולנים היו מאורגנים בכ-50 פלוגות, בקרבן היו גם לוחמים צ'כים, מוראבים, שלזים ומולדאבים. הצבא ברשות הנסיך הליטאי ויטולד (דוכס ליטא ובן דודו של ולאדיסלב יאגלו) הורכב מכ-40 פלוגות, בקרבם היו גם רוטאנים, סאמוגיטים, סמולנסקים וטטארים. הכוחות הטבטונים היו מאורגנים ב-51 פלוגות, בהן היו לוחמים משוויץ, שלזיה, פומרניה, צ'כיה, מוראביה וליבוניה. שני הצדדים הלוחמים נעזרו בסיוע של שכירי חרב. שני צבאות אלו התעמתו בצהרי היום ה-15 ביולי, שנת 1410, בשטח שבין הכפרים גרונבאלד וסטנבארק (Grunwald & Stębark).
ולאדיסלב יאגלו, המלך הפולני, לא שעט אלי קרב. אביריו התמקמו בתוך היער הסמוך, מוגנים מהחום והשמש הקופחת. אותם חום ושמש שהכבידו מאוד על כוחותיו של המסדר הטבטוני. בעודו מאזין לרחשי הצבאות, הספיק המלך להאציל סמכויות אביר על יותר מ-1000 נושאי כלים, ורק לאחר מכן החל לחלק את פקודות הקרב. הצבא הפולני צווה לעטות חבלי קש, כדי שכוחות ידידותיים יוכלו להבחין ביתר קלות האחד בשני. בו בעת שלח מפקד הכוחות הטבטונים שליח אל המלך עם שתי חרבות. בדברי הימים שתועדו על ידי ההיסטוריון יאן דלוגוש, נטען כי השליח לעג למלך הפולני באומרו: "אולריך, הגראנד מאסטר של פרוסיה, שולח לך ולאחיך שתי חרבות, על מנת שלא תסתכסך עימו ועם כוחותיו ותלחם בעוז בניגוד למעשיך כרגע, בהיותך מסתתר בין עצי היער".
יאגלו קיבל את מנחת השליח ונאם אל צבאו. עם תום הנאום החלו ההכנות לקראת הקרב. המלך לא השתתף אקטיבית בקרב. הוא עמד עם פמלייתו על אחת הגבעות הצופות על העמק, משם ניתח את שדה הקרב ונתן את פקודותיו לצבאותיו. הפלוגות של ויטולד היו הראשונות לצאת למתקפה מאיזור הכפר סטמבארק. המטרה הראשונה היתה כח האלטילריה של הטבטונים, שהופעל כבר פעמיים, אך פעמיים גם החטיא. במקביל, פלוגות פרשים טבטונים החלו לתקוף את הכוחות הפולנים. כך סימולטנית נוצרו שני מוקדי לחימה. לאחר שעה של קרבות, נאלצו כוחותיו של ויטולד לסגת. נסיגה, שעל פי תיעודו של יאן דלוגוש, הפכה להימלטות. הערכות היסטוריוניות כיום גורסות כי זו היתה למעשה טקטיקה מלחמתית ולא הימלטות משדה הקרב. מובן שהפלוגות הטבטוניות שעטו אחר הכוחות הנסוגים. הם היו משוכנעים כי הניצחון על כל הצבא הפולני ממשמש ובא, ולכן החלו להתפזר. בשלב זה הכוחות הפולנים תוגברו רק על ידי שלוש פלוגות, כולן מצבא סמולנסק, ואחת הפלוגות כמעט שנותקה לחלוטין.
בעוד שהכוחות בצד הימני נסוגים משדה הקרב, דרמה התחוללה בצד השמאלי, בו הובסו הכוחות הפולנים עד כדי שנס הקרב (שנשא את דגל קרקוב) נפל בידי האויב. מופתעים בעצמם, החלו הכוחות הטבטונים לסגת תוך שירת שירי ניצחון והלל. בשלב הזה פלוגות פולניות רדפו את האויב ולחמו עם כוונת מוות. אולריך הבחין בשבירת המאזן, והחליט לתגבר את כוחותיו באמצעות 16 פלוגות נוספות, באמצעותן תקף את מרכז הכוחות הפולנים ואת האגף השמאלי. מאורע המתועד היטב משלב זה של הקרב היה תקיפתו של המלך הפולני על ידי אחד ממובילי הפלוגות של האבירים הטבטונים. האביר נפצע בפניו, המלך יצא ללא פגע. בהמשך, הותקף האביר על ידי זביגנייב אולשניצקי, הופל מסוסו ונהרג. תקיפתם של כוחות הסיוע הטבטונים גרמה להקפתם והובילה לאסונם. בשלבים האחרונים של הקרב, נכבש המחנה של הטבטונים. לפי הערכות היסטוריונים, שגובו על ידי ממצאים ארכאולוגים, שלב זה של הקרב היה גם העקוב מדם ביותר. לאחר כ-6 שעות לחימה, הסתיים הקרב לעת ערב.
הפסדם של האבירים הטבטונים בקרב גרונבלד היה מוחלט. כל דגלי הפלוגות שלחמו מטעמם היו בידי המלך הפולני. מלבד הגראנד מאסטר, מרבית האבירים הטבטונים שהשתתפו בקרב נהרגו. האביר ההוספיטלרי שהשתתף בקרב, ורנר פון טטינגן, היה ככל הנראה האביר הרם במעלה היחיד ששרד. לפי העדויות, הוא נמלט אל הטירה שבאלבלונג, שם יצא זמנית מדעתו. הבשורה אודות תבוסתם של האבירים הטבטונים בקרב גרונבלד התפשטה כאש בשדה קוצים, ובכל העיירות הפרוסיות שהיו תחת שליטתם, גורשו האבירים הטבטונים והעיירות הצטרפו אל הצד הפולני. לפי דיווחיו של דלוגוש, רק 12 אבירים פולנים רמי מעלה נהרגו בקרב, וסך הקורבנות בצד הפולני חצה רק במעט את רף ה-1000. קשה יותר להערכה היה אומדן הקורבנות בצד הטבטוני. לפי מכתב שנשלח מיורשו של אולריך אל האפיפיור, בשדה הקרב מתו כ-18,000 לוחמים נוצרים. אין ספק שמדובר בהגזמה. יחד עם זאת, ניתן לקבוע בדיוק רב כי 203 אבירי המסדר מסך ה-250 שהשתתפו בקרב, מצאו בו את מותם. אליטת המסדר נחלה פגיעה קשה.
דבר הניצחון נפוץ בכל רחבי אירופה, אם כי התגובות היו בעיקר שליליות. המונרכים האירופאים צמצמו משמעותית את תגובתם ושמרו אותה בתחום הדיפלומטי. בין הפוליטיקאים הבכירים של העת ההיא, רק יאן הוס הצ'כי הביע את שביעות רצונו מנצחונם של הפולנים והליטאים על המסדר הטבטוני. יתרה מכך, הניצחון לא נוצל היטב על ידי הפולנים והליטאים. לראיה, המדינה הטבטונית המשיכה להתקיים כמחצית המאה לאחר הקרב, והלחימה בין הצדדים לא תמה.
קרב גרונבאלד סייע במידה רבה בעיצוב התודעה הפולנית, והיה שם במרוצת ההיסטוריה בזמניה הקשים של האומה, בין אם בתקופת החלוקות, במהלך מלחמות ועוד. יצירות אומנות של גדולי האמנים הפולנים - "קרב גרונבאלד" של יאן מטייקו והספר "האבירים הטבטונים" של הנריק שיינקביץ' הם רק חלק מיצירות האומנות שנועדו לרומם את רוחו של העם הפולני, אך הן זוכות להכרה וכבוד לא רק בקרב הפולנים, אלא בעולם האומנות כולו.
