כל הזכויות שמורות

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או המאמרים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.
כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מבעל העמוד אסור בהחלט.

כל הזכויות על המאמרים המקצועיים המתפרסמים באתר זה שמורות לבעל העמוד, למעט במקומות בהם צויין אחרת במפורש. חל איסור מוחלט לפרסם את המאמרים, חלקם או בשלמותם, באף פורום אינטרנטי, בלוג, אתר אישי, אתר מקצועי, אתר מסחרי או אתר-ללא-כוונות-רווח, ללא אישור מפורש בכתב מבעל העמוד. כמו כן אין לקשר, לערוך, לעבד או לשנות את התמונות והחומריים הגרפיים שמלווים אותם.

 

השימוש במידע שבאתר היא באחריות המשתמש בלבד. באחריות המשתמש לוודא את תקינות המידע ונכונותו לפני השימוש בו.

  • Google+ Clean
  • Twitter Clean
  • facebook

משפחת קוז'מינסקי - חסידי אומות העולם

The Koźmiński family - Righteous among the nations

קרול יאן ולאדיסלב פוראיי קוז'מינסקי - האב (1889-1954)

תרזה קוז'מינסקה / רות לינדנר - האם החורגת (1918-1999)

יורק (יז'י) קרול קוז'מינסקי - הבן (1924-2010)

Show More

* Photo in courtesy of “Polish Righteous – Recalling Forgotten History” www.righteous.pl, Katarzyna Mazurczak

The family's story

 

In late 1942, a representative of Żegota (the Council for aid to jews) turned to Jerzy Kożmiński, a 17 years old underground activist, who lived in Wawer, a Warsaw's suburb, with his stepmother, Teresa Kożmińska, asking him to shelter a number of jews who had escaped from the local ghetto. With his parents consent, Kożmiński agreed, and in April 1943, after the outbreak of the Warsaw Ghetto Uprising, 14 Jews, most of them members of the Glazer family, turned up and hid in a well-concealed underground shelter which had been specially prepared for them. In the course of time, they were joined by other refugees, mostly for short periods.

 

Jerzy and Teresa cared for all the refugees devotedly and did everything to ensure their safety. In risking their lives for the jewish refugees, Jerzy and Teresa were guided by a feeling of obligation to fight against a common enemy, and never expected anything in return.

 

In early 1944, the authorities, alerted by informers, arrested Kożmiński who, despite being subjected to a cruel interrogation, refused to betray the refugees. After he was sent to a series of consentration camps, Teresa continued to look after he jewish charges. In September 1944, when the Germans retreated across the vistula river, she bravely left her house amidst falling bombs and burning houses, in order to find food for the charges.

 

All the jews who hid in the Kożmińskis' apartment were liberated by the Red Army in September 1944 and, after the war, most of them immigrated to Israel.

 

Jerzy escaped the camps eventually and returned to liberated Poland and started his life again. He was a lecturer of Physics in the Warsaw university. He was aknoledges as a Righteus among the nations, together with his stepmother, Teresa, in 1965. Jerzy visited Israel in 1989 and planted a tree in Yad Va'Shem. He died in Warsaw in 2010, at the age of 86.

 

Teresa was invited to Israel by the Glazer family in 1964, and  decided to stay. She converted to Judaism and merried a jew. She changed her name to Ruth.
She died in Tel Aviv in 1999, in the age of 81.

 

Karol, The father of the family, was already an old man when the war ended. He died in 1954. It was only in 2005, when he was recognized as a righteus, due to Jerzy's struggle for his recognition.

סיפור המשפחה

 

ערב פרוץ המרד בגטו ורשה , הופיע צעיר פולני בן 17 – יז'י קוז'מינסקי אצל משפחת גלזר. הוא הביא מזון לגטו, קנה כמה חפצים והתעתד לחזור למחרת היום. באותו לילה התחיל המרד, ויז'י נלכד בגטו. מר גלזר ייעץ לצעיר הפולני לקפוץ את החומה, כי הסיכויים לחיים בגטו היו קלושים. לפני צאתו את הגטו מסר יז'י למשפחת גלזר את כתובת משפחתו באומרו: "אם יקרה נס ותישארו בחיים – תתקשרו אתנו, אנו נעשה כל אשר ביכולתנו..."

כך החל הקשר המיוחד בין משפחת קוז'מינסקי לבין היהודים אותם סייעה להסתיר, וכפועל יוצא - להציל, מגורל נורא צפוי מראש.

 

ב-30 לאפריל, 1943, נמלטה משפחת גלזר מהגיטו. הצטרפו אליה עוד שלוש משפחות מכרים, בסך הכל 14 יהודים, שבתקופה מסויימת גדל מספרם ל-22. כולם מצאו מקלט במשך שנה וחצי בבית משפחת קוז'מינסקי. הם בנו בונקר מתחת לרצפה עם כניסה מוסווית היטב.

 

הגברת תרזה קוז'מינסקה, אז אם לתינוק, היתה הרוח החיה בבית, כיוון שיז'י היה חבר במחתרת הפולנית (ארמיה קריובה), והגיע לבית הוריו לעיתים רחוקות. היא טיפלה במסירות בלתי רגילה בכל המוסתרים, בהם קשיש בן 70 וילדה בת 12. כשאזל כספה, מכרה תרזה חפצי בית כדי לאזן את התקציב. קרול, אבי המשפחה, בעיקר דאג לגורל המשפחה באם ייתפסו, אך סייע ל"מפעל ההזנה" ודאג לספק מזון ליושבי המסתור.

 

יז'י, שהיה פעיל במחתרת, שימש כמקשר בין המוסתרים לבין משפחות אחרות בצד הארי. הוא סיפק למוסתרים שני אקדחים וכדורים ואימן אותם להשתמש בהם, למקרה שיתגלו. הוא נתפס על ידי הגרמנים, אגב פעולתו במחתרת, עונה קשות, אך לא גילה דבר. לבסוף נשלח לאושוויץ ומשם למאוטהאוזן והצליח לשרוד. בתום המלחמה שב למולדתו. לימים היה למרצה לפיזיקה באוניברסיטת ורשה. הוא ביקר בישראל בשנת 1989, בהזמנת שלמה "צ'יץ'" להט, ונטע עץ ביד ושם. יז'י נפטר בורשה בגיל 86. פרטים נוספים אודות קורותיו ניתן לקרוא כאן.

 

עם התקדמות הצבא האדום לפאתי ורשה, פקדו הגרמנים על האוכלוסיה לעזוב את המקום (ואבר, פרבר של ורשה, מקום מגוריה של המשפחה ומקום המסתור בו הוחבאו היהודים). תרזה גמרה אומר להישאר עם היהודים המוסתרים וירדה אליהם לבונקר עם בנה בן הארבע למשך חודש ימים, מתוך ההבנה, כי נטישתם תחרוץ את גורלם. מידי פעם היתה יוצאת, תחת מטחי היריות, לאסוף דבר מה לאכילה.

בשנת 1964 הגיעה תרזה לישראל כאורחת של משפחת גלזר, והחליטה להישאר כאן. היא החלה לעבוד כאחות בבית חולים. ב-1966 השלימה תהליך גיור והחליפה את שמה לרות. בנה, שנולד בזמן המלחמה, עלה בעקבותיה ב-1976 והקים כאן משפחה.

 

"לא מבינה על מה הרעש שהוקם סביב חסידי אומות העולם. המעשה נראה לי טבעי. בסך הכל ראיתי אנשים במצוקה, ללא קשר לדתם, ורציתי לעזור", כך העידה בראיון לעיתון מעריב שהתקיים עימה ועם יז'י בעת ביקורו בארץ בשנת 1989.

 

רות לינדנר נפטרה בשנת 1999, ונקברה בחלקת חסידי אומות העולם של בית העלמין קריית שאול שבצפון תל אביב.

 

קרול, אבי המשפחה, שהיה אדם מבוגר כבר בזמן המלחמה, נפטר כעשר שנים לאחר המלחמה. ההכרה במעשיו ובתרומתו להצלת היהודים, זכתה להכרה שנים רבות לאחר פטירתו. בנו, יז'י, פעל בכל המרץ כדי ש"יד ושם" יכירו בו כחסיד, דבר שלבסוף קרה בשנת 2005.