יחסי יהודים ופולנים במאה ה-20
ראשי פרקים:
-
פני החברה הפולנית בימים שבין המלחמות
-
יפי נפש בזמן שואה ומלחמה – נקמה ספונטנית מול הקרבה עצמית
-
תקומה, שילוב והגירה כפויה "מרצון" – החיים בצל השלטון הקומוניסטי
-
פולין הדמוקרטית ו-"יהודי חיובי" – הפולנים היהודים יוצאים מהארון
הקדמה:
מוזר ככל שיישמע הדבר - בוודאי לאוזניים ישראליות - מעטים יערערו על הקביעה כי ההיסטוריה של העם היהודי, כרוכה, לפחות בחלקה, בזו של העם הפולני. במשך מאות בשנים היווה הישוב היהודי בפולין את הגדולה שבקהילות היהודיות בעולם, וחלק בלתי נפרד ממרקם החיים הפולני. חלקם באוכלוסייה היה כ-10 אחוזים בלבד, אך מעצם נטייתם להתגורר בערים, השפעתם על תהליכים שחלו במרוצת ההיסטוריה היתה גדולה משמעותית יחסית למספרם במדינה.
"לא מבינה על מה הרעש שהוקם סביב חסידי אומות העולם", אמרה רות לינדנר ז"ל, לשעבר תרזה קוז'מינסקה, לכתבת העיתון שראיינה אותה. "המעשה נראה לי טבעי. בסך הכל ראיתי אנשים במצוקה – בלא קשר לדתם – ורציתי לעזור". רות לינדנר היא אחת ממספר גדל והולך של אנשים שזוכים לתואר "חסידי אומות העולם", על פועלם למען הצלת יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. רות, ביחד עם בנה החורג יז'י, וכשלושים שנה לאחר מכן (שנים רבות לאחר מותו) - בעלה קרול, זכו בתואר הנכבד בשל אומץ ליבם ויפי נפשם, הודות להם הסתירו והצילו יהודים בזמן המלחמה. סיפורם, כמו גם הסיפור של חסידי אומות עולם רבים אחרים, עשויים לספק לנו נדבך נוסף להבנת החברה הפולנית טרום מלחמת העולם. התמונה השלמה מרובת גוונים, כפי שארחיב בהמשך. בחברה הפולנית היו מי ששמחו לאידם של היהודים, ואף סייעו לצוררים במלאכתם, אך הם לבטח לא היו הגוון היחיד, גם אם הצלילים הצורמים של פועלם נתמכים בשתיקתו הרועמת של הרוב. מטרתי בפרק זה אינה לשפוט את החברה הפולנית, אלא להציג ולהבהיר פנים שאינם מוכרים דיים לאדם מן השורה בחברה הישראלית.
תהיה זו יומרנות לשמה לדחוס נושא עצום בהיקפו ומורכב להחריד במהותו, לכדי שיחה בודדת זו. יתרה מכך, בעוד שמצידנו, הישראלים, הקונוטציה המיידית היא "פולין = שואה ואנטישמיות", המציאות, באופן לא מפתיע, מורכבת בהרבה. תור הזהב הפולני חלף כבר לפני מאות שנים, ומאז לא האיר לה המזל פנים. אם נתעמק, בין השאר, בתקופת החלוקות בהן לא היתה כלל ישות מדינית פולנית, נחקור את השפעת מלחמות העולם על המדינה, שהותירו אותה עם עיי חורבות (פיזיים ונפשיים) ונוסיף על כך את יחס המדינה לדתות זרות בכלל, וליהדות בפרט, לאורך ההיסטוריה, נוכל להבין כי ההתבוננות על היהודים כגורם מעצב, יותר מאשר כקורבן, תסייע לנו ברמה הפרקטית להבין את המרקם החברתי הסבוך שהתקיים במשך מאות שנים בשגשוג והסתיים למרבה הצער באופן טראגי באמצע המאה שעברה.
יהודים, פולנים ויהודים-פולנים:
פני החברה בין מלחמות העולם
במשך 800 שנים חיו יהודים בפולין. הם החלו מגיעים אליה כפרטים או בקבוצות, בעיקר לאחר רדיפות במדינות מערב ומרכז אירופה, והשתקעו בה בזכות מומחיותם בפיתוח כלכלי. מספרם גדל עד שפולין הפכה למרכז היהודי הגדול ביותר באירופה. לאורך ההיסטוריה, נהנו היהודים בפולין מהגנה של המונרכיה. עם התערערותה של זו, חל פיחות במעמדם. מספר והיקף ההגבלים שהוטלו עליהם גדל בהתמדה. בתקופת החלוקות, היו היהודים "בין הפטיש לסדן" – בין הכובשים השונים לעם הפולני הנכבש. בעוד שבמערב אירופה נהנו היהודים מהקלות מסוימות בזכות האמנסיפציה, במדינות מזרח אירופה, ובפולין בפרט, החל תהליך הפוך ואיטי בעניין היהודים, תהליך שנמשך עד יומה האחרון של מלחמת העולם הראשונה.
במהלך ולאחר מלחמת העולם הראשונה, עת זכתה פולין בעצמאותה בשנית, נקבעו גבולותיה על פי לחצים ומתחים צבאיים, דבר שהוביל להכנסתם של מיעוטים רבים למדינה. יחס שכנותיה היה עוין, והמדינה התקשתה לייצב את מצבה הכלכלי. המדינה החדשה-ישנה לא גיבשה מדיניות עקבית כלפי המיעוטים, אם כי לא בטוח שמדיניות כזו היתה פותרת את בעיותיה הבסיסיות. היהודים היו יוצאי דופן מבין המיעוטים - לא היתה להם מדינה משלהם או שאיפות לשוב למדינה אחרת. הם יוחדו בעיקר בעיסוקם (סוחרים, בעלי מלאכה ורוכלים), ונטייתם להתרכז בערים וביישובים גדולים בקהילות מלוכדות (במדינה בה 60% מאוכלוסייתה גרה בכפרים, והתפרנסה בעיקר מחקלאות, אין ספק כי מדובר היה בתופעה יוצאת דופן).
ברמה הפוליטית, גוש הימין (שיוצג בעיקרו על ידי המפלגה הלאומית-דמוקרטית אנדציה) דיבר גלויות באופן אנטישמי. לפי חזונם, עם סיום הכיבוש של המדינה הפולנית, הגיעה העת לסלק את היהודים מעמדות המפתח של כלכלת המדינה - הן במישרין על ידי החרמת המסחר והתעשייה שהיו בידיים יהודיות, והן בעקיפין באמצעות השלטון. עם חלוף הזמן, הוסף ממד אנטישמי לפרופגנדה, במסגרתה נטען כי היהודים שולטים בערים ועל ידי כך מונעים את שילובם של הכפריים והמובטלים בסקטור התעסוקתי, והסטריאוטיפ הבולשביקי שהציג את היהודים כידו הארוכה של הקומוניזם הפך נפוץ. רעיון זה לא היה מופרך לחלוטין, שכן אידאות קומוניסטיות אכן קסמו להיהודים, בהבטיחן שוויון זכויות והעלמת התדמית הרעה. המפלגה הקומוניסטית היתה מחוץ לחוק, ולכן מעטים מבין היהודים עסקו בשימור והפצת הרעיון הסוציאליסטי.
למרות כל האמור לעיל, אנטישמיות לא היתה השקפת עולם משותפת לכל חלקי החברה הפולנית. יוזף פילסודצקי הוא דוגמה מצוינת לכך. פילסודצקי היה פיגורה פוליטית חשובה ולמרות כך מעולם לא חש צורך להשתמש בנרטיב האנטישמי לצורך קידום ענייניו וצרכיו הפוליטיים, גם בתקופה בה הפכה האנטישמיות להלך רוח פופולרי באירופה. למרות סירובו ללכת עם הזרם, הוא נותר דמות דומיננטית חזקה ומשפיעה. כל עוד התאפשר הדבר, דגלה הממשלה בראשותו בקו מתון ומתפשר בכל נוגע ל"עניינים יהודיים". כמובן שעם ה"רעב" הגיעו הצרות, ולהגעתו של המיתון העולמי של 1929 אל פתחה של פולין היו השלכות חמורות על היהודים.
עם מותו של פילסודצקי באמצע שנות ה-30, הנהיגו ממשיכיו בתפקיד מדיניות קיצונית בכל הנוגע ליהודים. הסכמי ידידות נחתמו בין פולין לגרמניה הנאצית, וליחסים החמימים היתה השפעה על מדיניות הממשלה הפולנית כלפי היהודים. יורשו של פילסודצקי - סלאבוי סקלאדובסק - הגדיל לעשות וחילל בשני חלילים בה בעת – מחד, הוא התקומם כנגד הגל האנטישמי שהתעצם במדינה, ומאידך נתן את בירכתו לחרם הכלכלי על היהודים. תחום נוסף בו ניתן לראות הידרדרות במצבם החברתי של היהודים הוא עולם האקדמיה – מספר הסטודנטים היהודים ירד בהתמדה בשנים שבין המלחמות. אלו שעוד נותרו באקדמיה לקראת המלחמה, סבלו מאפליה והתקפות חוזרות ונשנות. המצב הגיע לכדי רתיחה של ממש כשסטודנטים יהודיים אולצו לשבת בחלקים נפרדים של אולמות ההרצאות. מהלך זה זכה לתגובת נגד מצד הסטודנטים היהודים, חבריהם הלא יהודים שתמכו בהם ומספר לא מבוטל של מרצים. גם רוכלים ובעלי חנויות סבלו מהתקפות שהתגברו בכמותן וחומרתן. התקשורת היתה רוויה במסרים אנטישמיים, וההתלהמות נגד היהודים הגיעה לממדים חדשים.
בשלב זה אנחנו עלולים לתהות, כיצד במסגרת חברתית כה עוינת, נתמך בלהט רב שכזה רעיון פרו-יהודי למשעי, הרי היא הציונות. הבנה מעמיקה,של הרצון הרב "להיפטר" מהנטל היהודי (כפי שתואר על ידי הוגי דעות), או לפחות לחלוק אותו עם שאר אומות העולם (תחושה מתבקשת לכאורה במדינה בה ריכוז היהודים היה הגדול ביותר באירופה), מבהירה כיצד ניתן ליישב את הסתירה. כך מצאה עצמה הממשלה, שנמנעה מהתמסרות מוחלטת לרעיונות אנטישמיים, תומכת ברעיון המנדט הבריטי, ומגדילה את מכסת אשרות ההגירה שהיא מנפיקה.
מפנה חד ביחס המדינה אל היהודים חל באמצע שנת '39, כשגבר הלחץ מצד גרמניה לשינויים טריטוריאליים. כשהמתח והסכנה גברו, נעלמה באחת ההסתה האנטי יהודית מהתקשורת הפולנית, ובמשך חודשים - מועטים אך מכריעים - שררו הבנה ואחדות בין הפולנים ליהודים. מאחר והיתה זו אך תגובה לנסיבות, ברור היה כי לא מדובר בשינוי של ממש ביחסים והחשדות ששררו בין הצדדים. זה המקום לחדד את ההבדלים המשמעותיים שבין הלהט האנטישמי הפולני, גרוע ככל שהיה, אל הגזענות האלימה שהפגינה גרמניה הנאצית, שכנתה ממערב. היחס הפולני העוין אופיין בדעות קדומות, רעיונות מופרכים ורגשות אפלים, אך לא היתה זו גזענות ממוסדת הנתמכת על ידי משטר טוטליטרי אלים. יתרה מכך, ברפובליקה הפולנית השנייה, היו אנשים ומעגלים חברתיים רחבים שהתנגדו לרוחות האנטי-יהודיות והעזו להשמיע את דעתם גלויות. הממשלות הפולניות הרבות שכיהנו בתקופה שבין המלחמות לא פעלו במישרין במטרה לפגוע בחייהם – הציבוריים כמו גם הפרטיים – של היהודים. ליהודים היו מפלגות שונות במצען, מוסדות תרבות ואמנות, עיתונות וספרות ביידיש, פולנית ועברית, מערכת חינוך עצמאית נפרדת, תנועות נוער ועוד – כל אלו פעלו בגלוי. יהדות פולין היתה מרכז הומה גדוש בפעילות. לאור האסון המתעצם ממערב, והשיתוק המתקיים במזרח הסובייטי, היה ליהודי פולין תפקיד לאומי חשוב באותן השנים. בפולין יכולת לבחור להיות יהודי, פולני, או יהודי-פולני. סיכם זאת היטב ההיסטוריון הפולני רומן ואפינסקי באומרו: "הרבה מפריד ביניהם (יהודים ופולנים), אך הם גם עברו הרבה יחד... למרבה הצער, מאורעות המלחמה שינו לחלוטין את גורלם של המגזרים הקשורים - מתחילת הכיבוש, סבלו שניהם מלחץ וטרור, אך אלו שהופנו אל הפולנים נועדו להפכם לעבדים, בעוד שאלו שהופנו אל היהודים, נועדו בתחילה לבודדם לחלוטין, ובהמשך להשמדתם המוחלטת מ-1941 ואילך...".
יפי נפש בזמן שואה ומלחמה:
נקמה ספונטנית מול הקרבה עצמית
בחלק זה אגע בשני אופני תגובה פולנים לכיבוש הנאצי והשואה המתחוללת על אדמתם. אסקור בקצרה את הגישה הפרו-נאצית והיחס השלילי של הפולנים כלפי היהודים – גם בשעת צרה. התייחסות זו חשובה, לטעמי, למען ראייה אובייקטיבית ככל שניתן של המאורעות בכללותם וגם בכדי להבין את החלק האחרון של הדיון – התמודדות פולנית עם העבר בשנות האלפיים. את האופן השני – הצלת יהודים על ידי פולנים לא-יהודיים - אסקור בהרחבה ואדגים באמצעות סיפורה של משפחה שחרפה נפשה בימים טרופים כדי "לעשות את המעשה הנכון".אך לפני כל אלו – נבין את הרקע המדיני והצבאי לכל אלו.
קרב חסר סיכוי – פולין נמחצת על ידי שכנותיה
לא אחת נשמעות שאלות נוקבות בדבר חלקה של פולין במלחמה. 'מדוע לא התקוממה כנגד הכובש האכזר?', 'כיצד ייתכן שמדינה כה גדולה נכבשה בתוך פחות מחודש?', 'מדוע לא הגנו הפולנים על היהודים?' ועוד ועוד. די בסקירתו של החודש הראשון למלחמה, כדי לקבל אומדן של יחסי הכוחות בין המדינות הלוחמות.
בראשון בספטמבר, עם עלות השחר, פתחו שני ריכוזים אדירים של הצבא הגרמני במבצע "תיק וייס" (Fall Weiss) שמטרתו היתה לחסל את צבא פולין ולכבוש את שטחה. מן הצד הגרמני עמדו 1.8 מיליון חיילים, 11 אלף תותחנים, 2,800 טנקים ואלפיים מטוסים. מולם עמד הצבא הפולני עם כמיליון חיילים, 800 טנקים ו-400 מטוסים בלבד. חוזי ההגנה שנחתמו עם בעלות הברית התבססו על ההנחה שפולין תעמוד לבדה נגד התוקפנות במשך שבועיים, עד שתונחת על גרמניה מהלומה מהמערב. המכה הנכספת, למרבה הטרגדיה, לא הגיעה. עומס ההתמודדות כולו נפל על הצבא הפולני. למרות אומץ ליבם של החיילים הפולנים, התפתחה מלחמת הבזק של הגרמנים בהתאם לתכנית המבצע. כבר בחמישי בספטמבר ציוותה המפקדה הפולנית העליונה על נסיגה לקו נהרות הויסלה והסאן.
"עוד זה מדבר, וזה בא" - כתוב בספר איוב, ואכן כך אירע ב-17 בספטמבר. הצבא האדום חצה את הגבול והחל כובש את פולין ממזרח, בהתאם לסעיף הסודי מהסכם מולוטוב-ריבנטרופ. פולין, שנלכדה בין שני צבאות כובשים אדירים וגדולים ממנה בעשרת מונים, איבדה כל סיכוי. המפקד העליון, הנשיא והממשלה, יחד עם האוגדות הצבאיות שהצליחו לחמוק מנחת זרועו של הצבא האדום, נעו אל הגבול עם רומניה ביום בו פלשה רוסיה. ורשה נותרה עומדת איתנה עשרה ימים נוספים, ותאי התנגדות קטנים החזיקו מעמד אפילו עד השישי באוקטובר, אבל גורלה של המלחמה הוכרע. המערכה הראשונה של מלחמת העולם נסתיימה בכיבושה המוחלט והמהיר של פולין. עם פרוץ המלחמה בראשון בספטמבר, לחמו בשורות הצבא הפולנים כמאה אלף יהודים. כשבעת אלפים מהם נפלו בקרב ולמעלה מ-60 אלף נלקחו בשבי.
לכל לאורך המלחמה לא היה גורם מדיני רשמי שיכול היה להתנגד לכיבוש. פולין נחלה מפלה קשה, עם אבדות כבדות – 70 אלף קצינים וחיילים נהרגו, למעלה מ-130 אלף נפצעו, 300 אלף נפלו בשבי הגרמנים ו-180 אלף בשבי הסובייטי. השאר - חצו את הגבול וחמקו לצרפת ביחד עם הממשלה הגולה.
סופיה קוזאק והמנשר "מחאה" – פרו-יהודי ואנטישמי גם יחד
עם פרוץ המלחמה, כאמור, עמדה פולין מול הכוחות הכובשים כשהיא נעדרת כל יכולת התנגדות. נשאלת השאלה – האם לפחות השכילו הפולנים למחות על המעשים הנפשעים של הנאצים? התשובה לכך היא מורכבת. המחאה היתה קיימת, בעיקר מהשלב בו נפרד גורלם של היהודים מזה של הפולנים. לפני כן, עד שנפלה ההחלטה על "הפתרון הסופי", חלקו היהודים והפולנים גורל דומה, גם אם לא רעיונית. השינוי המשמעותי החל עם יישום תכנית "הפתרון הסופי", וביתר שאת עם תחילת חיסול גטו ורשה. בעניין זה נזכיר את סופיה קוזאק, סופרת פולניה קתולית ולוחמת מחתרת, ממקימי ארגון ז'גוטה, שלימים הוכרה כחסידת אומות העולם. קוזאק חיברה מנשר, בו פנתה אל ליבם ומצפונם של כל הפולנים המאמינים, כולל מי שנודעו ביחסם השלילי ליהודים, וקראה להם לנקוט עמדה ולפעול נגד טבח היהודים. על המנשר היתה חתומה "חזית התחייה הפולנית", הארגון המחתרתי אליו השתייכה קוזאק.
המנשר של קוזאק, "מחאה", שהופץ ב-5000 עותקים, הוא מסמך תמוה משהו ובעייתי לעיכול. למען הסר ספק - הקריאה הנשמעת ממנו היא חד משמעית – להתנגד למעשים הנפשעים שמחוללים הנאצים ביהודים. כמובן שאין בקריאה כדי לעודד התקוממות פיזית כנגד הכובש האכזר, שכן לא היו הכלים לכך. מבחינה זו היה המנשר ל"קול קורא" לטיהור וניקוי מצפוני בעיקרו. מה שהופך אותו לבעייתי כל כך, הם הטיעונים, הצידוקים המוסריים וההאשמות שמועלים בו. אצטט מספר משפטים שיסייעו בהבנת הקושי:
"העולם מביט בפשע הזוועתי ביותר שחזה עד כה, ושותק. טבח של מיליוני בני אדם חסרי ישע מתבצע לנוכח שתיקה כללית עוינת. שותקים התליינים, שאינם מתפארים במעשיהם. שותקות אנגליה ואמריקה ואינן משמיעות קול. שותקת אפילו יהדות העולם רבת ההשפעה, שבעבר הייתה כה רגישה לכל עוול שנעשה ליהודים. ושותקים הפולנים..."
והיא ממשיכה:
"לכן אנו, קתולים-פולנים, משמיעים את קולנו. רגשותינו כלפי היהודים לא השתנו. לא נפסיק לראות בהם את אויביה הפוליטיים, הכלכליים והאידאולוגיים של פולין. יתר על כן: אנו מודעים לכך שהם שונאים אותנו יותר מאשר את הגרמנים ורואים בנו אחראים לאסונם..."
לקראת סיום, קוזאק מוחה על שצופן העתיד:
"אנו מוחים גם כפולנים. פולין לא תפיק תועלת מאכזריותם של הגרמנים. להיפך, אנו מרגישים כי שתיקתה העיקשת של יהדות העולם ומסע התעמולה של הגרמנים, המנסים – כבר עכשיו – להטיל את האשם בטבח היהודים על הלטבים ועל... הפולנים, הם מזימות אויב המכוונות נגדנו..."
קוזאק מסיימת את המנשר:
"מי שאינו מבין זאת, מי שמעז לכרוך את עתידה של פולין הגאה והחופשית בשמחה בזויה לנוכח אסונו של הזולת, איננו קתולי ואיננו פולני."
כמובן שישנם נימוקים נוספים במנשר, והוא אינו נודף אנטישמיות מכל שורה ומילה. יש להבין גם, כי כל מילה במנשר נבחרה בקפידה, כצפוי מסופרת מוכשרת כמו קוזאק, ואפילו לסדר המילים ישנה משמעות. כך למשל, הצירוף "קתולים-פולנים" ששם את דתם של הקוראים לפני לאומם. סדר זה תואם את הדוקטרינה הלאומית של מפלגת השלטון שהיתה פופולרית בימים שלפני המלחמה, ונתמכה על ידי ההמונים (מפלגת אנדציה). בנקודה זו ראוי כי נשים לב למי פונה המסמך – המנשר של החזית לתחיית פולין ממוען לציבור שלא גילה אהדה ליהודים, בלשון המעטה. קוזאק מצווה על קוראי המניפסט – אנטישמים ככל הנראה, אך לבטח קתולים – למחות. מחאה מצפונית בפני עצמנו, כיוון שאנו קתולים, המצייתים לצו האל. מחאה מעצם היותנו פולנים, כדי למנוע את האשמתנו בשותפות לפשע. המחאה נועדה למנוע את הניוון וההתבהמות של החברה הפולנית, תחושות שיופיעו בעתיד עם הדיכוי והעוולות של השלטון הקומוניסטי.
צורמת במיוחד במנשר של קוזאק היא ההאשמה המכוונת לחוסר המעש של יהדות העולם. אך כמו שאר הטיעונים, גם טיעון זה בא במטרה לבטל את טיעון הנגד – 'אם היהודים אינם דואגים לבני עמם, מדוע לנו להתערב?'. אך מדוע שתיקה זו (שקטונו היום מלבקר אותה) נתפסת בעיני קוזאק לצעד נוסף המכוון כנגד פולין? אין לכך הסבר מניח את הדעת, מעבר לקביעתה כטענת שווא הנובעת מאנטישמיות.
נקודה בעייתית נוספת במנשר היא ההתייחסות לנגע הזר בחברה הפולנית – "רגשותינו כלפי היהודים לא השתנו. לא נפסיק לראות בהם את אויביה... של פולין". וכאן נשאלת השאלה – מדוע העוולות שנעשו ליהודים לא עוררו בקרב הפולנים תחושת מחויבות קבוצתית? הם הרי שילמו מיסים, שירתו בצבא, ובאופן כללי נשאו בנטל החובות האזרחיות. ובכל זאת הם נתפשו כאויבים. בהקשר הזה ראוי לחדד כי החברה הפולנית – אז וגם היום – היא בעלת זיקה חזקה ללאום, הרבה יותר מאשר למדינה. היהודים פעלו אמנם לטובת המדינה, אך ברמת הלאום – היה הדבר בלתי אפשרי. כאמור – פולני הוא קתולי לתפישתם של הימנים הפולנים, והדבר עומד בסתירה מוחלטת לפולני שהוא יהודי.
מתוך חקירה לעומק של המנשר, אפשר להבין כי למשפט האחרון ישנה תכלית כפולה – קריאתה זו של קוזאק לעם הפולני נועדה לחדד כי המנשר מכיל טיעונים שיהדפו טענות של מתנגדים, ובכך להדגיש את הצורך החיוני במחאה, ובה בעת להניע תהליך של הכללת היהודים במסגרת המחויבות המוסרית של החברה כלפיהם. הטיעון 'בעד' היהודים הוא דתי באופן מובהק. ניתן לקשר זאת לצו הקשה ביותר ליישום בברית החדשה - ככל שהאויב רשע יותר, כך גדולה המצווה להקריב את החיים למענו.
עצם ההכרה בקוזאק כחסידת אומות העולם, מעידה כי חמלתה האנושית גברה על דחייה – ככל שהיתה - כלפי יהודים. סביר ביותר להניח, כי הנימוקים והטיעונים אינם עמדתה, אלא לוחמה פסיכולוגית מודעת כדי להשיג את המטרה הרצויה.
הפולנים גם רצחו
ההכרה במעורבותם של פולנים ברצח יהודים עברה אבולוציה ברבות השנים שחלפו מאז המלחמה. פורץ דרך היה מאמרו של ההיסטוריון הפולני יאן בלונסקי "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו" משנת 1994 – לא רק משום ששבר את קשר השתיקה המתמשך על העבר הפולני-יהודי, אלא גם חולל סערה והבעיר פולמוס ענף שרוגש עד היום. מאמרו של בלונסקי קרא לפולנים לזכור את שהיה, ולהיטהר – על ידי התבוננות אמיתית וכנה על עצמם. בלונסקי, מעצם היותו היסטוריון, היה בקיא באנטישמיות העזה שרווחה בפולין טרום המלחמה. הוא התפלא, ובו בעת בירך, על כך שלא הובילה את הפולנים לרצח עם. לדידו, הפולנים אומנם חטאו, אך לא שיתפו פעולה באופן אקטיבי עם רצח העם, שכן נותרו "קצת נוצרים". לדאבונו, כפי שהסתבר מאוחר יותר - הוא טעה.
ב-1994 געשה וסערה פולין בעקבות מאמר-תחקיר של העיתונאי פולני (ממוצא יהודי מעורב) מיכל צ'יחי (Michał Cichy) שהתפרסם באחד מהעיתונים הנפוצים ביותר בפולין: "הדפים השחורים של מרד ורשה". צ'יחי סיפק במאמרו רשימה של עדויות מוכחות לרצח יהודים בידי כמה מאנשי המחתרת האנטי נאצית, ארמיה קראיובה ("צבא העם") בימי מרד ורשה ב-1944. כברת דרך עברה התקשורת הפולנית בשבע השנים שחלפו מפרסום מאמרו של בלונסקי ועד לפרסום תחקירו של צ'יחי. מגבלות הצנזורה הוסרו והגישה למקורות מידע שהיו חסויים התאפשרה סוף כל סוף. אך דבר לא הכין את החברה הפולנית לפצצת האטום שהשליך עליה ההיסטוריון הפולני-יהודי יאן טומאש גרוס עם פרסום ספרו 'שכנים' בשנת 2000.
מושא מחקרו של צ'יחי לא היה מקרה יחיד. מקרים נוספים עלו וצפו דווקא על ידי עיתונאים (שכן ההיסטוריונים התמהמהו בדרכם לחקור את המקורות החדשים). כך למשל נחשף טבח של מאות יהודים ב-10 ביולי 1941 באסם תבואה בעיירה ידוובנה (Jadwebne). מקרה נוסף התרחש אך שלושה ימים קודם בעיירה שכנה בשם רדזילוב, או אז הובלו יהודי העיירה לשריפה באסם.
חשוב לציין כי רבים ממעשים ספונטניים אלו עודדו, גובו ולובו על ידי הכובשים הנאצים. אלו ראו הזדמנות פז בבליל הקבוצות האתניות שהיו תחת שליטתם באזורים מסוימים של פולין, אוקראינה ובלרוס, ומתוך הבנת הכוחות והיחסים שהיו בארצות אלה עוד בטרם המלחמה, היה ברור להם כי יוכלו להשתמש באוכלוסיה המקומית כדי לקדם את מפעל ההשמדה. מעשי הרצח הגלויים והפומביים של היהודים במזרח הפכו, לדעת היסטוריונים, למעין מתן אור ירוק למימוש תכנית הפתרון הסופי שנטוותה בינואר 1942 בועידת ואנזה. הקמת מחנות ההשמדה החלה כבר ב-1941, ועד סוף שנת 1942 כבר הפך מנגנון ההשמדה ההמונית משומן למדיי.
בחלק הבא של העבודה אגע בהרחבה בדיון הסוער שמתחולל בפולין בעניין מעורבותם של פולנים במעשי הרצח ומגוון הדעות המושמעות מעברי הקשת הפוליטית הפולנית.
חסידי אומות העולם – "לעשות את המעשה הנכון"
ערב פרוץ המרד בגטו ורשה , הופיע צעיר פולני בן 17 – יז'י קוז'מינסקי אצל משפחת גלזר. הוא הביא מזון לגטו, קנה כמה חפצים והתעתד לחזור למחרת היום. באותו לילה התחיל המרד, ויז'י נלכד בגטו. מר גלזר ייעץ לצעיר הפולני לקפוץ את החומה, כי הסיכויים לחיים בגטו היו קלושים. לפני צאתו את הגטו מסר יז'י למשפחת גלזר את כתובת משפחתו באומרו: "אם יקרה נס ותישארו בחיים – תתקשרו אתנו, אנו נעשה כל אשר ביכולתנו..."
בטרם נבין מיהם האנשים שזכו לקבל את התואר, ומה היו התנאים בהם נאלצו לעמוד, ברצוני להתייחס למינוח עצמו – "חסיד אומות העולם". חסיד – במשמעותה ההלכתית של המילה – הוא אדם המקיים מעשים טובים שאינם מחויבים מכח ההלכה (לימים, וברוח תנועת החסידות של הבעל שם טוב, קיבלה המילה משמעות שונה במקצת, ומתייחסת לכל יהודי העובד את אלוהיו בכל אופן ודבר שנעשה מחשק, התלהבות ושמחה. כמובן שלא למשמעות זו התכוון המחוקק). המונח בשלומותו – "חסיד אומות עולם" מופיע גם הוא בהלכה, אך שם מדובר על גוי המקיים את שבע מצוות בני נח, וייתכן אף כי בא לעזרתו של יהודי, אך אין הכוונה להצלת יהודים. במקור התייחס הביטוי לקיסר הרומי אנטוניוס, בעקבות העזרה שהעניק ליהודים בארץ ישראל ומחוצה לה. במסכת סנהדרין כתוב: "אם באים גם גרי צדק, אנטוניוס בא בראש כולם... חסידי אומות העולם יש להם חלק בעולם הבא".
בשנת 1953 חוקקה ממשלת ישראל, בראשותו של ממלא מקום ראש הממשלה משה שרת, את "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם (1953)". חוק זה למעשה ייסד את רשות הזיכרון וההנצחה "יד ושם". בחוק מפורט (1) למען מי מוקמת הרשות, (2) מהם תפקידיה (בין השאר – הקמת מפעלי זיכרון, הענקת אות כבוד לחסידי אומות העולם ועוד), ו-(3) תקנות ביורוקרטיות הנחוצות למען תפקודה הסדיר, תקצובה והתקנת תקנון לפיו תפעל ותבחר מועצה מנהלת.
עשר שנים לאחר מכן ייסדה רשות הזיכרון מפעל בין-לאומי להענקת אות חסיד/ת אומות העולם למעטים שעמדו לצדו של העם היהודי ו"שמו נפשם בכפם להצלת יהודים" בתקופה האפילה ביותר בתולדותיו. כוונת המחוקק היתה כמובן להחיל את המונח "חסיד" על מי שאינו נמנה עם העם היהודי, ועל כן הוא מן "אומות העולם". ביד ושם הוסיפו להגדרה המקובלת את מרכיב הסיכון: "מי ששם את נפשו בכפו...". לשם כך הוקמה ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון (הנוכחי, מאז 2005, הוא השופט יעקב טירקל), שבוחנת כל מקרה לגופו ואחראית על הענקת האות. לא די באהדה, חסד ועזרה, על מנת להיות מוכר כחסיד. החוק מציב דרישות נשגבות יותר – "לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להציל יהודים". מי שהגיש עזרה מתוך בצע כסף אינו ראוי לתואר, על אף שהסתכן במתן הסיוע ליהודים. ארבעת התנאים העיקריים להכרת מציל כחסיד אומות העולם הם:
-
מדובר במעשה הצלה קונקרטי או עזרה בהצלה
-
הצלה שנעשתה מתוך סיכון עצמי
-
המציל לא דרש ולא קיבל תמורה בעד מעשה ההצלה, והמעשה לא היה מותנה בתגמול אחר, כגון המרת דת, אימוץ ילדים וכו'.
-
קיומן של ראיות למקרה ההצלה – עדות הניצולים וכו'.
נשאלת השאלה – מיהם אותם חסידים, ולא פחות חשוב – מהן הסיבות לביצוע מעשי ההצלה. נהוג לחלק מניעים אלה לשש קבוצות:
-
קשרים חברתיים, היכרות ארוכת שנים או קשרים אחרים עם היהודים
-
מוטיבציה הומניטרית
-
מוטיבציה פוליטית אידאולוגית
-
מוטיבציה דתית
-
קשרים אישיים או משפחתיים
-
אנטישמים מצילים
אין דרך לדעת מה מספרם המדויק של ניצולי השואה החבים את חייהם למעשיהם ההרואיים של החסידים, כמו גם של החסידים עצמם. היו מקרים בהם נתפסו המצילים עם הניצולים, כשאלה גם אלה שילמו בחייהם עת נתגלה ה"פשע". היו מצילים שביקשו לשמור על אנונימיות, כמו חסידים פולנים רבים, שבמדינתם היחס כלפי היהודים, ובאופן עקיף – כלפי מי שסייעו להם, היה עוין גם לאחר סיום המלחמה..נכון לשנת 2014, נמנו 25,271 מצילים, מתוכם – 6454 פולנים. אל לנו לשכוח כי מרבית הזוועות התחוללו על אדמת פולין הכבושה – מחנות ההשמדה הותקנו בשטח הגנרל-גוברנמן, לכן היתה זו האוכלוסיה הפולנית שהיתה חשופה בעיקרה אל מעשי הזוועה. עם זאת, בהתחשב בגודל האוכלוסיה היהודית בפולין ערב המלחמה, מתבהרת תמונה לא מעודדת כלל. מנגד, אל לנו לשכוח כי גם העם הפולני היה נתון במלחמה קיומית, ובטרם נתקבלה ההחלטה על הפיתרון הסופי, נתפסו גם הם כנחותים לעומת העם הגרמני. בנוסף, המספר המצוין מסתמך על עדויות כפי שנמסרו על ידי ניצולים ליד ושם, וייתכנו (וסביר גם כי היו) מקרים שלא זכו להיאמר או להיכתב. למרבה הצער, לא תמיד מצאו לנכון הניצולים להעיד לטובתם של מציליהם.
אך למרות אומץ ליבם ופועלם ההרואי, כשהמלחמה אך החלה, גם המצילים עמדו מנגד, בדומה לאוכלוסיה האדישה. עם התפשטות השמועה על גירוש ורצח היהודים, השתנה אופי יחסם. בניגוד לשאר האוכלוסיה, אלו לא יכולים היו עוד להישאר אדישים ולהחשות כנגד ההקצנה שבפשעים שנעשו ביהודים. במקרים רבים פנו היהודים אל הלא-יהודים בבקשת עזרה, שכן הם נאבקו בכל דרך על מנת לשרוד. לעיתים הם אף התדפקו על דלתותיהם, ואלו נאלצו לקבל החלטה מיידית. רק ברבות הימים הפכה ההחלטה האינסטינקטיבית למוסרית. ההסכמה לתת מסתור לפרק זמן קצר בעת פשיטות או מעצרים, התארכה לפעמים לכדי הצלה שנמשכה חודשים ולעיתים אף שנים.
יז'י קוז'מינסקי מספר:
"בחורף 1942, מר איז'יצקי (חבר במחתרת הפולנית) הציע לאבי לקבל לביתנו קבוצה בת שלושה יהודים אשר נמלטו מן הגטו, ומחפשים מחסה. אבי הסכים, ולמחרת היום הגיעו לביתנו שלושה אנשים- אישה ושני גברים. אחד מהם, שמואל ציטרין (סטניסלאב), שען במקצועו, היה בעלה של הגברת, שמה היה פאניה. השלישי, ירחמיאל כהן (רומן), היה מנהיג הקבוצה. הוא היה חכם ובעל תבונה. הוא הרשים אותי בדעתנות שלו, ובידע שלו אודות החיים. מהר מאוד נוצרו בינינו קשרי חברות חמים. לעיתים מזומנות, הייתי יושב בחדרם, ומביט בעניין רב בעבודת השענות של ציטרין. הוא היה מרכיב שעונים, שנמכרו לאחר מכן על ידי אבי, לשם מימון מחייתם של השלושה. ציטרין ניסה ללמד אף אותי את עבודתו, אך ללא הצלחה. לבסוף הודה, כי אין לי מספיק "תחת" כדי להיות שען".
מתוך עדותו של ישראל קרישק:
"בחודשים שלפני פרוץ המרד נקלע לגטו בנה החורג של מצילתנו... יורק קוז'מינסקי, בן ה-16. נתקשרה בינו לביננו ידידות. התארח אצלנו ולא פעם הלנוהו. כך קרה שביום 18 באפריל 1943, בפרוץ המרד, נמצא בגטו..."
מתוך עדותו של שמואל גלזר:
"הוא היה בחור בן 16-17. אינטליגנטי. הוא אמר לנו שידבר עם אימו – זו היתה אם חורגת – והיא אישה טובה ונבונה...
שיחדנו ז'אנדארם (שוטר) גרמני ובעד 500 זלוטי הוא הוציא אותנו מהגטו וליווה אותנו על אופניים כאילו אנו אסירים. היינו קבוצת אנשים, אבל בצד הארי לא הלכנו ביחד. במקום הראשון שהיתה לנו כתובת של מכירים תפשו אותנו "שמלצובניקים" (פולנים-סחטנים), היינו מוכרחים לתת כסף ולעזוב את המקום. אז שלחנו בחורה פולנייה להורים של יורק והם באו ולקחו אותנו. מייד הופיעה הגב' קוז'מינסקה, בעלה והנער, ולקחו אותנו אחד אחד לביתם..."
המחיר שגבו הגרמנים מן המצילים השתנה משמעותית ממקום למקום. בשטחי הגנרל גוברנמן הוצאו להורג לא רק המואשמים בסיוע ליהודים, אלא גם בני משפחותיהם. ככלל, ככל שמסתכלים מערבה, כך פחתה חומרת הענישה, אך מקרים טראגיים היו בכל מקום. האוכלוסיה חששה שהיחס הרדיקלי והברוטלי לו זכו היהודים יופנה אליהם, אם ייתפסו בעודם מסייעים. מעל לראשם של המצילים, בכל מקום שהיה תחת הכיבוש הנאצי, ריחפה סכנה קיומית מתמדת, ברמה כזו או אחרת. בהינתן מצב זה, ברור כי שאלת הסיוע היתה כבדת משקל, והמצילים לרוב נידונו למחייה או פעילות מחתרתית.
בבחינת המרקם האנושי שמרכיב את אותה קבוצת מצילים חסידים, לא ניתן להתעלם מהעובדה שרבים מהם היו אנשים "פשוטים" או "רגילים". המוטיבציה השתנתה מן האחד לאחר – בין אם פוליטית או דתית, מתוך השקפה אידיאולוגית רחבת אופקים או לב שנכמר לנגד מקרה מסוים. רבים מהם כלל לא תכננו להפוך למצילים ולא שיערו כי יאצלו לעמוד בפני דילמה מוסרית כבדת משקל – חירוף חיי עצמי בשביל האחר, שכאמור במבוא לפרק – לא בהכרח היה אהוד.
יז'י מספר:
"כשהקשתי על דלתם (של משפחת גלזר) הם פתחו אותה בתדהמה ובחשדנות. אך המכתב מכהן הרגיע את חרדותיהם... הפתרון הפשוט והטוב ביותר עבור כהן היה להוציא את גלזר ומשפחתו מן הגטו לביתנו, (ולצורך כך) החל לשכנע את אבי לעשות זאת: "האם תסכים לקבל עוד כמה נפשות בטובך?". בתחילה אבי לא היה מוכן לשמוע על כך, אך לאחר הפצרות בלתי פוסקות של כהן עמדתו השלילית נחלשה. השיחה הראשונה הרצינית בנושא הראתה כי בתנאים הנוכחיים בלתי אפשרי להרחיב את מקום המסתור לשבעת האנשים שמנתה משפחת גלזר. היה הכרח למצוא בית גדול יותר, ועדיף מחוץ לעיר".
זו לא היתה הפעם הראשונה שסכנה ממשית ריחפה מעל לראשם של בני משפחת קוז'מינסקי. יז'י מתאר את הברחתו של אביו של שמואל גלזר אל בית המחבוא שבואבר:
"גלזר הזקן (יוסף מרדכי) היה יהודי דתי מאוד. היה לו זקן ארוך ובנסיבות הללו נראה "רע" מאוד. הוא הסכים לאחר היסוס גדול לגלח את זקנו אך נתבקש להשאיר את שפמו. הוא הולבש כמו איכר, בכובע טיפוסי, מגפיים גבוהים ומעיל ישן. אימי החורגת ואני הובלנו אותו. הלכנו לפניו כדי להסתירו ככל האפשר מעיני העוברים ושבים. הוא הלך מאחורינו בראש מורכן, ובוודאי התפלל כל הזמן לעזרת האלוהים. תפילתו כנראה, נענתה. בצהריים הגענו לוואבר, שם פגש את בני משפחתו".
מתוך עדותו של שמואל גלזר:
"כשאנחנו באנו לואבר (אחד מפרברי ורשה, על גדתו המזרחית של הויסלה), ראינו שמוכרחים לעשות בונקר. עשינו תוכנית והצלחנו. הוצאנו את האדמה מתחת הרצפה, שמנו קרשים וסידרנו הכל. אנחנו היינו שבעה אנשים מהמשפחה שלנו, היו שם מקודם שלושה אנשים ואחר כך באו עוד מהמקום, איפה היינו אחרי היציאה מהגטו, כך שביחד היינו 14 יהודים".
נהוג לחלק את אופני הסיוע של המצילים לארבע קטגוריות:
-
הסתרת יהודים בבתי המצילים או בחוותם - באזורי הכפרים של מזרח אירופה הוסתרו היהודים בבונקרים שנחפרו מתחת לבתים, אסמים ורפתות. לעיתים הוסתרו בעליות הגג או באזורי מסתור ביערות. במקרים מסוימים גם בבתי קברות ותעלות ביוב. תנאי המחייה במקומות המסתור היו קשים לרוב. אימת הגילוי וההלשנה עמדו תמידית מעל לראשם של המצילים. אלו, שבדרך כלל היו קשי-יום בעצמם, נאלצו לכלכל ולסעוד את המוחבאים בקרבם. במערב אירופה לרוב הוסתרו היהודים בבתים, חוות ומנזרים.
-
המצאת ניירות מזויפים וזהויות בדויות– לצורך כך נזקקו לסיוע של אוכלוסייה מקומית מקושרת. לעיתים נזקקו לסיוע גם תחת הזהות הבדויה. המצילים היו זייפנים או פקידים שהנפיקו מסמכים מזויפים, כמרים שזייפו תעודות הטבלה ושגרירים זרים שהנפיקו ויזות, דרכונים או תעודות חסות, בדרך כלל בניגוד למדיניותה הרשמית של המדינה אותה הם מייצגים.
-
הברחה וסיוע בהברחה– אנשים שסייעו ליהודים לברוח מאזורים מסוכנים כדוגמת גטאות, בתי כלא ומחנות ריכוז. היהודים הוברחו על פי רוב למקומות בהם לא נשקפה סכנה לחייהם – שוויץ הניטרלית, איטליה - ממנה לא גורשו יהודים והונגריה, שהיתה מקום מבטחים עד כיבושה על ידי הנאצים במרץ 1944.
-
הצלת ילדים – בחלק מן המדינות, כדוגמת פולין והולנד, ארגוני מחתרת היו אמונים על מציאת בתים עבור ילדים שהוריהם בחרו להיפרד מהם למען יינצלו. הארגונים סייעו בכספים, מזון ואמצעים רפואיים, ודאגו כי הילדים יטופלו כראוי. במדינות אחרות נאלצו ההורים לסמוך על טוב ליבם של זרים שפגשו בדרך. לעיתים אומצו ילדים על ידי משפחות ומנזרים, במקרים בהם נשלחו ההורים אל מחנות ההשמדה.
לא תמיד ניתן לקטלג חסיד תחת קטגוריה אחת בלבד, שכן פועלם שילב מאפיינים שונים. חברי המחתרת הפולנית "ז'גוטה", כדוגמת אירנה סנדלר וסופיה קוז'אק, החלו בהצלת יהודים פולנים, ובהמשך הבריחו ילדים מהגטו למנזרים ומשפחות נוצריות, בדרך כלל בסיוע מסמכים מזויפים. תדאוש פנקייביץ', רוקח פולני מקרקוב, נתן סיוע חומרי -תרופות, כסף ומזון - ליהודי קרקוב, ובשלב מאוחר יותר – סייע בזיוף מסמכים.
פעמים רבות נתקלו החסידים בקשיים תפעוליים בעקבות ההסתרה. מסתתרים רבים משמעם אספקת מזון גדולה יותר. וכיאה למשפחות פולניות "מסורתיות"– לרוב לא היו נפשות רבות בכל בית אב, כך שקניית מצרכים מרובה היתה עלולה לעורר חשד ולחשוף את טיב מעשיהם של המצילים.
רות לינדנר מספרת:
"הייתי הולכת לחנות, מבקשת נתח בשר לא גדול, כי כולם ידעו שבמשפחה שלי רק ארבע נפשות. כשהיו מביאים אותו הייתי מעמידה פני מתפעלת ואומרת למוכרת שהוא יפה מאוד ולכן אני מבקשת נתח גדול יותר, 'שיספיק לכל השבוע'. ככלות הכל, הנתח היה צריך להספיק בעצם ל-18 איש. כדי לא לעורר חשד הלכתי למחרת לחנות אחרת ושוב שיבחתי את הנתח כדי לבקש גדול יותר".
במטרה לכלכל את היהודים המוסתרים, נאלצו לעיתים החסידים למכור חפצי ערך ולספק עבודה לבני הבית בדרכים ערמומיות.
שמואל גלזר מעיד:
"בהתחלה מכרנו דברים. האשה הזאת שקבלה אותנו (הגברת קוז'מינסקה) עשתה בשבילנו הכל. דבר מעניין קרה לנו: היו בין המסתתרים שני שענים. אחד מהקרובים שלנו והשני מהקבוצה השנייה. היה ידוע שרוב השענים בורשה לפני המלחמה היו יהודים ומובן היה שחסרים עכשיו שענים. אז שלחנו את הגברת קוז'מינסקה לורשה, אמרנו לה שהיא תיכנס לאיזה שען גוי ותספר לו שהיא גרה באוטובוצק – לא בואבר – עם בעלה שהוא שען ונכה מלחמה ולא יכול לצאת בעצמו מהבית, אבל הוא יכול לעבוד בתיקון שעונים. בהתחלה נתנו לה שני שעונים לניסיון, ואחרי שהשענים שלנו תקנו אותם טוב מאוד – היא קיבלה עבודה כמה שרצינו. וגם אני ועוד אחרים למדנו את המקצוע וביקשנו שהיא תביא כל מיני חלקים של שעונים ישנים ואנחנו הרכבנו ועשינו שעונים חדשים והיא מכרה אותם, וכך היתה לנו הכנסה קבועה. אנחנו חיינו מההכנסות האלו ביחד, אנחנו ומשפחת קוז'מינסקי: היא, בעלה וילד בן שנתיים או שנתיים וחצי. הבן הגדול, יורק, זה שהוציא אותנו מהגטו, היה בן חורג שלה, הוא לא תמיד היה בבית. הוא בא והלך, הלך ובא. הוא היה במחתרת הפולנית, בארמיה קריובה. הוא עשה הרבה בשבילנו..."
לעיתים, כשנתפסו המצילים, נלקחו לחקירות ונענשו ביד קשה. במקרים מסויימים כשלא אומת החשד, אף נשלחו למחנות העבודה וחלקם שילמו בחייהם. יז'י מספר את קורותיו כשנתפס ונשלח למחנה הריכוז באושוויץ:
... במקום להגיע אל החשמלית נלכדתי על ידי ז'אנדארמים. בחיפוש שערכו עליי מצאו את הכסף, ונאסרתי מיד. נלקחתי אל מרכז הגסטאפו שברחוב שוכה (SZUCHA). נחקרתי, אך לא נשברתי. משם נלקחתי ל"פביאק" (PAWIAK)- בית הסוהר הידוע לשמצה ללוחמי המחתרת הפולנית, שם נחקרתי עוד מספר פעמים. ב-10 בנובמבר 1943 נלקחתי מתאי עם רבים אחרים. כולנו היינו בטוחים כי אנו מוצאים להורג, אך נלקחנו תחת משמר כבד והועלנו אל קרון רכבת מטען. הרכבת נסעה כל הלילה, ובבוקר היינו תחת השער עם הכתובת "העבודה משחררת" - מחנה הריכוז אושוויץ. אחרי חודשיים באושוויץ הועברתי למחנה ריכוז "מאטהאוזן". השהות במחנה ריכוז זה הוא החלק האפל ביותר בחיי. הייתי צעיר בן 19, מבחינה פסיכולוגית לחלוטין לא מוכן לחוויה שכזו. בזיכרוני חקוקה תחושה מתמדת של רעב קשה, כאבים חדים ומסדרי עמידה ארוכים ונוראים. כל אחד מאיתנו היה מוכן אפילו לזחול בחזרה למחנה אושוויץ ה"סימפטי". לאחר מספר שבועות של בידוד, במהלכו עונינו על ידי אסירים פליליים כמעט עד מוות, הועברתי אל "אאוסן- קומנדו" (מפעל לייצור מטוסים סמוך לוינה)... ...ב-3 או ב-4 במאי 1945 הופיעו במחנה שני כלי רכב של הצבא האמריקני. לו איחרו בשלושה- ארבעה ימים, היינו כולנו מתים. הם מצאו אותי עירום שוכב בין גופות חבריי ומחכה למותי. אפילו אינני זוכר שפינו אותי לבית חולים. לבסוף, לאחר מספר שבועות, הועברתי למרכז רפואי- שיקומי. החלמתי הייתה איטית, אך מלאה. שרדתי סביר להניח, אודות לגילי הצעיר. בתום המלחמה מלאו לי 20 שנה.
יז'י קוז'מינסקי מצא עצמו שותף לגורלם של אלו שסייע להציל. רגע החזרה ממחנות העבודה אל אדמת מולדתו היה קשה:
"לאחר שהחלפתי מספר רכבות הגענו לפולין. היום קשה מאוד להסביר ולתאר את התחושות של האנשים הפוסעים לראשונה במולדתם אחרי חוויות נוראיות שעברו במחנות. יש שבוכים, אחרים כורעים ברך לתפילה, אחרים צוחקים בקול רם ואחרים מביטים בשתיקה ומופתעים מכך שהצליחו לחזור הביתה בחיים. הייתי צריך להחליט לאן לנסוע: וורשה, כך ספרו לי, הייתה הרוסה לחלוטין, וכל תושביה, כך חשבתי, נרצחו, לכן לא הייתה לי שום סיבה לנסוע לשם. זכרתי את לודג', עיר הולדתי, וחשבתי שאם נגזר עליי, שם אעדיף למות... ...משהתחזקתי מעט, נסעתי צפונה לחפש את אבי. זה לא היה קל, אך לבסוף הצלחתי. הוא מונה למנהל טכני בשירות התחבורה בעיר סופוט. עברתי לחיות איתו, והתחלתי להשלים את לימודיי. הבראתי. שבתי לחיים".
שעה שנתפס יז'י ועבר מסכת עינויים על ידי הנאצים, נותרה תרזה בורשה והמשיכה לגונן על היהודים המוסתרים:
"כאשר הרוסים התקרבו באה הפקודה מה"סולטיס" (ראש הכפר) שכולם צריכים לצאת... אנחנו קבענו שלא יכולים לצאת, כי ידענו, אם יכירו שאנו יהודים, אז הפולנים עצמם יכולים להרוג אותנו. בעלה ואביה של הגברת קוז'מינסקה יצאו והיא החליטה להישאר, עם התינוק, איתנו. היא אמרה: "אם אני אעזוב, אז אתם אבודים". אם יבואו הגרמנים אז היא תגיד שעם תינוק היא לא יכולה לברוח לשום מקום..."
תרזה, שגמרה אומר להישאר עם ניצוליה, ירדה אליהם לבונקר עם בנה בן הארבע למשך חודש ימים. מידי פעם היתה יוצאת, תחת מטחי היריות, לאסוף דבר מה לאכילה. עם כניסת הרוסים לורשה, סימנה להם כשיכלו לצאת בבטחה מן המחבוא.
רבים מחסידי אומות העולם הוכרו ככאלה שנים לאחר מותם. טקס הענקת אות הכבוד נעשה בשגרירות הישראלית במדינה בה חיי החסיד, והתעודה והמדליה מוענקות לקרוב משפחה אשר מייצג אותו. קרול קוז'מינסקי, אבי המשפחה, נפטר כ-9 שנים לאחר תום המלחמה. בנו יז'י הגיש בקשה ליד ושם שיכירו באביו כחסיד אומות העולם. ההכרה ניתנה בשנת 2005. בין שאר הסימוכין להענקת התואר, נמצאת העדות של הגב' הלינה פרידמן-הרלינג, אחת הניצולות:
"אין בידי האפשרות לתאר את התקופה של רגע-רגע סכנת חיים והוצאה להורג. ברצוני לציין שקרול קוז'מינסקי, כמונו, היה חשוף למוות במקרה ונתגלה. הסביבה היתה עויינת ומלשינה. היה צריך לנקוט בדרכי זהירות ואסטרטגיה בכדי לספק מזון ל-14 יהודים ולתקופה מסויימת 21 אנשים. את המזון היה צריך להביא ממרחקים אחרת בעלי העסקים בסביבה היו חושדים. קרול קוז'מינסקי השתתף במאמץ היומיומי הזה שגם היתה בו סכנה... ...אני מספרת כאן על "מפעל ההאכלה" כדוגמה מייצגת את תרומתו של קרול קוז'מינסקי בתוך מרקם חיי ההישרדות דאז..."
אחרית דבר
כל מי שמצא מקלט בביתה ובליבה של תרזה קוז'מינסקה סיפר על יחסה החם והאנושי וליבה הרחום.
"המעניין הוא שלא הכרנו את משפחת קוז'מינסקי מקודם, ובכל זאת המשפחה כולה לרבות אביה הזקן של הגב' קוז'מינסקה גויסה להצלתנו. הם עצמם לא היו אנשים בעלי אמצעים... הגב' קוזמינסקה היתה מתחלקת עמנו עם כל פת לחם, כשהיא טוענת שלאבי הזקן מגיעה מנה גדולה יותר וגם לילדה. כשניסינו פעם לתת לה דבר מה קטן במתנה, היא נעלבה קשות..." מעיד שמואל גלזר.
"...הגב' קוז'מינסקה הוכיחה את עצמה כאישה בעלת לב, בהקרבה ללא כל תמורה חומרית. במרוצת הזמן אזל כספנו ואז היתה מוכרת חפצי בית בכדי לאזן את התקציב. ו(ב)אשר לי – זכיתי לקבל ממנה יחס חם ואהבה ותשומת לב מיוחדת..." מעידה הלינה פרידמן.
שתי המשפחות – גלזר וקרישק, שרדו את השואה כמעט ללא פגע. רק אחד מהאחים גלזר לא שרד, כיוון שהאמין לגרמנים שהבטיחו מעבר בטוח לשוויץ. הוא שילם על כך בחייו. ממשפחת קרישק רק האם אנדה הרלינג לא שרדה, לאחר ששוטר יהודי מנע ממנה בכוח לברוח מהגטו. במהלך השנים עזבו כל היהודים את פולין והתפזרו ברחבי העולם, והקשר בין רובם לבין מציליהם נותק.
קרול – אבי המשפחה, נפטר בשנת 1954. בתחילת שנות השישים הוזמנה תרזה קוז'מינסקה על ידי משפחת גלזר לבקר בישראל. בביקור זה הכירה ישראלי, התגיירה, התחתנה עימו וגמרה אומר להשתקע בישראל. שמה שונה לרות לינדנר. היא עבדה כאחות, מקצועה עוד בטרם המלחמה, עד אשר פרשה לגמלאות. לאחר פטירתו של בעלה הישראלי הראשון, עברה להתגורר בתל אביב והתחתנה בשנית. בנה, שנולד כשנה וחצי לאחר פרוץ המלחמה, עלה בעקבותיה עם זוגתו בשנת 1976 לישראל, כאן התגיירו, התחתנו והקימו משפחה. ב-1985 קיבלה לינדנר את עיטור "יקיר תל אביב". היא נפטרה בפברואר 1999, ונקברה בחלקת חסידי אומות העולם שבבית העלמין קרית שאול בתל אביב.
יז'י הוזמן לשגרירות ישראל בוורשה כ-21 שנים לאחר תום המלחמה, לטקס בו הוענקה לו תעודה ומדליה. בשנת 1989 ביקר עם אשתו בישראל בהזמנת ראש עריית תל אביב דאז – שלמה להט. הוא שתל עם אמו החורגת עץ ביד ושם. בשנת 1996 הוזמן לניו יורק על ידי הליגה נגד השמצה, ובאותה נסיעה גם מסר עדות מוקלטת לפרוייקט "שואה" של הבמאי האמריקאי שפילברג. יז'י התמיד להיפגש עם משלחות נוער מישראל בוורשה להם סיפר את קורות משפחתו וסיפורה ההרואי. יז'י נפטר בורשה ביולי 2010 בגיל 86 לאחר שנלחם במחלה קשה. העיתונות המקומית ספדה אותו כאחד העדים האחרונים לזוועות המלחמה שנותרו בפולין.
תקומה, שילוב והגירה כפויה "מרצון":
החיים בצל השלטון הקומוניסטי
נסקור בתחילה את השלכותיה של מלחמת העולם השנייה על פולין – זו הפולנית וזו היהודית. שישה מיליון אזרחים פולנים – מחציתם יהודים – ויותר מחצי מיליון חיילים ולוחמים נהרגו במלחמה. מחצית משטחה של פולין סופח לברית המעוצות ובתוכו מרכזי תרבות חשובים. פולין, שלחמה נמרצות בגבולות יכולתה לצד בנות הברית היתה המפסידה המובהקת במלחמה. כל עריה הגדולות, למעט קרקוב, נחרבו עד אפר, ורבע מן הכפרים נהרסו. את הכובש הנאצי החליף הכובש הסובייטי ופולין הפכה למדינת חסות של ברית המועצות. תכתיבים פוליטיים ממוסקבה אסרו על דיונים בעניין פשעי ברית המועצות נגד הפולנים, ובהם הטבח בקאטין, מרד ורשה ומשפטי המורדים. פולין נושלה לא רק ממרכזים אורבנים חשובים כמו וילנה ולבוב, אלא גם מהזיכרון וההיסטוריה שלה– מזהותה.
במפקד האוכלוסין האחרון שנערך לפני פרוץ המלחמה, תועדו כ-3 מיליון יהודים, שהם 9.8% מהאוכלוסיה. מייד עם תום המלחמה, נרשמו כ-42,000 יהודים ניצולים במרכזי ועדים ברחבי המדינה. עד אמצע 1946 נסק מספר זה ל-260,000, וזהו מספר היהודים הגבוה ביותר שתועד מאז המלחמה. היהודים החלו עוזבים בחיפזון את פולין, מונעים בידי תחושות אובדן וצער, כמו גם בשל גל אלימות אנטי יהודי ברוטלי שתודלק על ידי קיצוניים, כמו זה שהיה בפוגרום בקיילצה ב-1946. גם התשוקה העזה לבנות מחדש את חייהם בארץ ישראל, רחוק ככל האפשר מאדמת אירופה המגואלת בדם הנרצחים, הניעה וזירזה את ההגירה מפולין. עד סוף שנת 47 נותרו בפולין, לפי ההערכות, כ-70 אלף יהודים. הדעה הרווחת היא, כי אלו שנותרו, הכריעו לטובת השתייכותם הלאומית על פני זיקתם היהודית. גלי הגירה נוספים התרחשו בשנים הבאות, עד לזה האחרון בשנת 1968, אז לא נותרו עוד יהודים בפולין. לא באופן גלוי, בכל אופן.
כדי להבין בצורה אובייקטיבית ככל שניתן את תהליכים שחלו בשנים שלאחר המלחמה, יש להבין ולהכיר את המציאות הפולנית כפי שהיתה ונתפשה בעיני הפולנים עצמם. כאמור, פולין היתה ללא ספק המפסידה הגדולה של המלחמה. רק בלארוס ואוקראינה, ששימשו שתיהן כ"מגרש המשחקים" של צבאות רוסיה וגרמניה, זכו בכבוד המפקפק לחלוק את רמות ההרס הנוראות עם פולין. גורמי השלטון הפולנים נדחסו באופן בלתי אנושי בין הפטיש – רוסיה הקומוניסטית, שהשליטה את מרותה הפוליטית והמדינית על פולין (בין היתר באמצעות 'הועד העממי לענייני הפנים'–NKVD) לסדן – העם והמדינה המוכים והמפוררים להחריד (כזכור, רק כ-15 אחוזים מהמבנים בוורשה נותרו על תילם בתום המלחמה, שטחה של המדינה קטן משמעותית בכ-20 אחוזים ומיליוני אזרחים וחיילים מצאו את מותם במלחמה). מתוך הכאוס הזה נאלצה לעמוד מחדש על רגליה מדינה שהמזל לא האיר לה פנים כבר מאות שנים, והיא כמהה לימים אחרים.
גם הכנסיה הקתולית, שזכתה לחופש דת מוחלט, שיחקה תפקיד חשוב בשיקום המדינה. בעקבות חילופי השטחים שנקבעו בוועידות יאלטה ופוטסדאם, הועתקו מיליוני פולנים מהשטחים שכעת היו בשליטתה המלאה של רוסיה, אל הערים המשומרות יחסית אותן נאלצו הגרמנים לנטוש במערב המדינה. מוסדות דת ששירתו מאות שנים את הגרמנים הפרוטסטנטים, הועברו לידיה של הכנסיה הפולנית. מבחינה זו, לראשונה מאז המאה ה-14, היתה פולין למדינה קתולית באופן גורף. הסבל שחוותה הכמורה הפולנית בתקופת המלחמה, כמו גם מאבקה הפטריוטי והתנהגותה המכובדת, העלו את נסה לדרגות שלא היו כמותם בהיסטוריה הפולנית.
בשלב זה נכנסת הקהילה היהודית לתמונה. המאבקים להשגת כוח פוליטי נמשכו ללא הפוגה, וגרמו לתחושת חוסר ביטחון ואלימות באזורים רבים, לעיתים אף למאבקים בין אזרחים. קבוצות גרילה מחתרתיות היו סמוכות ובטוחות כי המערב לא יקבל בשתיקה את ההשתלטות הקומוניסטית על פולין, והמשיכו במאבקיהם המזוינים עד 1947. אזרחים רבים, בעיקר מהצד שהתנגד למשטר החדש, מצאו את מותם בשנים אלו.
בקרב הקהילה היהודית הפולנית נפוצו רעיונות הסוציאליזם וחברות סודית במפלגות הקומוניסטיות לאו דווקא מתוך אמונה אידאולוגית, אלא יותר מתוך תקווה כי שלטון כזה יעניק להם חופש הזדמנויות ושוויון זכויות. יתרה מכך, הרקע היהודי של רבים מן העומדים בחזית הקומוניסטית החדשה רק החריף את התגובה האנטי-יהודית בשנים שלאחר המלחמה. כך יצא, באופן טרגי מבחינת הקהילה היהודית, כי רגשות אנטישמיים שלא שככו מעולם מחד, ותפישתם כבוגדים אידיאולוגים מאידך, הובילו לשורה של פוגרומים בקהילות יהודיות ברחבי המדינה (פוגרום קיילצה, פוגרום קרקוב ועוד). אבל למרות כל ייחודם של היהודים, הם לא היו המטרה היחידה לזעמם של תושבי המדינה וחמתם של הפולנים הופנתה גם למיעוטים אחרים. כך למשל פרטיזנים אוקראינים רבים בדרום מזרח המדינה מצאו עצמם במלחמה עקובה מדם אל מול כוחות פולנים פרו-קומוניסטים ורוסים.
בעקבות הפוגרומים החלה מתעוררת בקרב היהודים ההכרה כי לעולם לא יוכלו להיות גם יהודים וגם פולנים, והחלום להשתלב שוב בחברה הפולנית נגוז בקרב מרביתם. רבים מהם עזבו את פולין במה שכונה לימים "הבריחה הגדולה", אך הזרם הלך ופחת עם היוודע התנאים הקשים במחנות העקורים, ולאור דרישתה של בריטניה להפחתת מספר המצטרפים למכסות ההעפלה. עם כינון המפלגה הקומוניסטית ורדת מסך הברזל, הוכפפה מדיניות ההגירה של פולין לזו של ברית המועצות, ומעבר לאישורים מיוחדים, לא ניתן היה לעזבה. הגבול נסגר ב-1947 בליווי הודעה כי מעכשיו תותר הגירה רק בערוצים החוקיים.
אלו שנותרו הצליחו בכל זאת להשתלב בחברה בדרכים שונות, והממשל המשיך לדבוק בחרויות הפוליטיות של האוכלוסיה היהודית ובמעמדה האוטונומי. ברחוב היהודי פעלו נציגי פלגים פוליטיים שונים. בראש המערך הציבורי עמד 'הועד המרכזי של יהודי פולין'. מערך לימודי הוקם כבר ב-1945, והוחלט לבססו על שפת היידיש. עד לסוף 1949 כונסו הזרמים היהודים השונים תחת הועד היהודי המרכזי. שיקומם הכלכלי נתפס כהכרחי לצורך התערות היהודים בפולין החדשה. יחד עם החופש היחסי ממנו נהנו היהודים, היה ברור כי זהו רק עניין של זמן עד שיפעל השלטון על מנת להצר את חרויותיו של הממסד היהודי, ולפעול למען הפיכתם לאזרחים מן המניין ברוח הקומוניזם. היהודים שבחרו להישאר בפולין, כך התברר לימים, בחרו בפולניותם על פני יהדותם.
ב-1949 נפתחה הזדמנות חדשה בפני היהודים להגר מפולין תוך ויתור על אזרחותם, לאור שינויים במדיניות השלטון כלפי המיעוט היהודי. היתרי הגירה ניתנו ואלו הותנו בקבלת אזרחות ישראלית ועזיבת פולין. בעוד שוועד יהודי פולין ניסה למתן את הלחץ ולהקטין את כמות המהגרים, עזבו את פולין בגל זה לא פחות מ-34 אלף יהודים. השינוי הדרמטי מצד השלטון, שעודד גל הגירה כה גדול, היה טמון ברצון לחסל את הרעיון הציוני ולחזק את הלאומיות הפולנית בקרב המיעוט היהודי שבחר להישאר בפולין. עד 1950 חוסלו כל המפלגות בעלות הצביון הציוני במדינה.
בהמשך שם לעצמו השלטון למטרה לבטל את הממסד היהודי, וכשלב ראשון – להקטין את כוחו והשפעתו. לוועד הוצע לפנות את מקומו לטובת "איגוד יהודי לענייני תרבות וציבור בפולין". שיאה של מכה זו היה בניסיון לדלל נוכחות יהודית במנגנוני השלטון, במקביל לשובו של ראש המפלגה גומולקה, שהיה ידוע ביחסו השלילי אל היהודים. בשלב זה, לאחר שהושבו לפולין עוד כ-30 אלף יהודים מברית המועצות, נפתחה הזדמנות הגירה נוספת. בשנת 1956 עודד השלטון את היהודים לעלות למדינת ישראל, במה שכונה 'עליית גומולקה'.
פרקם האחרון של יהודי פולין תחת השלטון הקומוניסטי החל עם ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. על פי נתוני משרד הפנים הפולני חיו שם בסוף שנת 1966 כ-25 אלף יהודים. בשלב זה יותר משרצו היהודים להסתלק מפולין - והם אכן רצו - רצתה פולין "העממית" לסלקם, שכן אלו מעולם לא ויתרו על תחושת הלאומיות היהודית, והיא ראתה בהם סכנה ממשית ליציבות שלטונם. עד לאותה שנה ניהלה פולין קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך עם פרוץ מלחמת ששת הימים, בדומה לכל המדינות הגוש הקומוניסטי, הכריזה הממשלה על 'תמיכתה המלאה במאבקן הצודק של הרפובליקה הערבית המאוחדת ומדינות ערב האחרות כנגד התוקפן (הישראלי)', ארבעה ימים לאחר מכן ניתקה פולין את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל. משלב זה ועד מאורעות מרץ 1968 גברו הן הרצון היהודי לעזוב, והן היחס האנטישמי שספגה הקהילה שעוד נותרה, עד אשר עזבה כמעט כולה.
כאמור, האנטישמיות שיחקה תפקיד מכריע בפרק זמן זה. מאורעות מרץ החלו ב-8 במרץ. קבוצת סטודנטים באוניברסיטת ורשה ארגנו הפגנה בשטח הקמפוס כתגובה לגירושם של שני סטודנטים יהודים מהלימודים, עקב מעורבותם בפעולות מחאה אנטי-קומוניסטיות. ההפגנה פוזרה בכח על ידי המשטרה, אך ללא הועיל. במהרה התפשטה המחאה לאוניברסיטאות נוספות, ותגובתה של המפלגה לא אחרה לבוא. העיתונות המגויסת מיהרה להאשים את הנהגת המפגינים בשיתוף פעולה עם 'הציונות העולמית' (שכבר מזה שנים נתפסה בעיני הקומוניסטים כחתרנית ומחרחרת מלחמה) ממניעים הפוגעים ביציבות המדינה הפולנית. למען שלהוב הרוחות, הוצגו המפגינים כילדיהם המפונקים של יהודים בכירי מפלגה לשעבר, שפעלו בהוראת הוריהם ומוסדות ציוניים. המתקפה על הנהגת המחאה הורחבה לכלל יהודי פולין, ונאמנותם הוטלה בספק. יהודים סולקו ממקומות עבודתם, גורשו מן המפלגה וסטודנטים יהודים הורחקו מהאוניברסיטה. תגובה חריפה זו הובילה לגל הגירה גדול ואחרון של כ-15 אלף יהודים, בהותירם כמה אלפי יהודים מבוגרים שהמפלגה לא ראתה בהם סכנה של ממש. בשלב זה - גם אם נותרו יהודים שנטמעו בחברה וזנחו את יהדותם - הם ניתקו כל קשר עם עברם היהודים והתבוללו בחברה לחלוטין, מפאת החשש למעמדם החברתי. הפעם היתה הבחירה להיות 'פולני' בלבד, ולוותר על ה'יהודי הלאומי' כליל.
ההסבר הרווח למסע האנטי-יהודי הזה הוא שהאנטישמיות שמשה כלי בידי המפלגה, לצורך הרגעת הרוחות בפולין. המפלגה רצתה להסית את תשומת הלב מסיבת המחאה (שכאמור, היתה אנטי-קומוניסטית) אל מחוללי המחאה, ולכוון אליהם את חצי הביקורת. לא היה זה המסע האנטי ציוני הראשון, וגם לא האחרון שארגנה המפלגה. הבסיס למסע נעוץ עוד בימים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים. כיאה למשטר פרנואידי, חשד החתרנות כנגד המשטר מצד היהודים היה קיים מתחילת דרכו, אבל זו נפוצה ביתר עם ניתוק הקשרים עם ישראל. אל לנו להתבלבל ממכבסת המילים – הקו הרשמי היה אנטי-ציוני, איך כמובן שהיה מדובר במסע אנטי-יהודי. היה זה גלגול פולני מקומי של מסעות טיהורים קומוניסטיים נוסח סטאלין.
גומולקה זעם ורתח על התגובות האוהדות בקרב יהודי פולין לאור ניצחונה של ישראל במלחמה. כחברה מן המניין בגוש הקומוניסטי, הדעה הרשמית היתה הפוכה לחלוטין, ואף הספיקה פולין לשלוח סיוע (סמלי בלבד) לצבאות ערב הנלחמים, יחד עם כל שאר החברות בגוש. היה ברור לו כעת כי יציבות מפלגתו אינה עולה בקנה אחד עם נוכחות היהודים במדינה. "איננו מעוניינים בגיס חמישי במדינה", הפליג גמולוקה בתארו את האזרחים היהודים-פולנים בפני באי קונגרס האיגודים המקצועיים של אותה שנה. קהל השומעים הריע, ושביעות רצון נרשמה במוסקבה. בשלב זה החל השלטון לעקוב ביתר אחר המיעוט היהודים. מרשים דיקדוקו בפרטים, לפיהם היתה למפלגה רשימה מפורטת של מספרים ושמות של יהודים בעמדות מפתח. חוסר נאמנותם של היהודים לקו המפלגה נתפס כניסיון התססה של ארצות הברית, והציונים הואשמו בהיותם כלי מלחמה במדינות הסוציאליסטיות (ובפולין בפרט). היתה זו הכנה לקראת הטיהורים הגדולים, שהגיעו מייד עם פרוץ מחאת הסטודנטים באוניברסיטת ורשה. תוכנית מגירה היתה, רק נחוץ היה המועד המתאים. ואת זה סיפקו, בלא ידיעתם, הסטודנטים.
היהודים, כרגיל, תפקדו בעל כורחם ככלי בלוח המשחק של המפלגה הפולנית. לצערה של זו, היא לא ידעה לחזות את ההשלכות ההרסניות והמחיר הכבד שתשלם פולין הקומוניסטית על מסעו האנטי-ציוני של גומולקה ב-1968. האינטלקטואליה הפולנית, שהזדהתה עד כה עם הסיסמאות הסוציאליסטיות, התפכחה. היא הבינה כי גל ההגירה של 1968 היה המשכיל ביותר שידעה פולין מזה זמן רב. המשוואה 'פולין = אנטישמיות' הושרשה ללא כל צל של ספק בקרב היהודים, אך קיצוניות התגובה של המפלגה גרמה להתפכחותן של מדינות רבות נוספות, ועד היום נאלצים הפולנים וממשלותיהם להתמודד איתה. חלום הסוציאליזם התנפץ לא רק בפולין, אלא גם בקרב שכנותיה. אלו שהקדימו להבין זאת, עלו ראשונים על העגלה שהחלה לדהור. על אותה עגלה עתידים לעלות הפועלים מתנגדי המשטר לאחר ההפגנות של שנות השבעים, ובהמשך – אלה שיקימו את תנועת הסולידריות, ואשר תביא לבסוף את הגוש הקומוניסטי אל קיצו.
פולין הדמוקרטית ו-"יהודי חיובי":
הפולנים היהודים יוצאים מהארון
בחלק זה אסקור מספר היבטים בנוגע ליחסים שבין יהודים לפולנים עם פירוק הגוש הקומוניסטי, ויציאתה של פולין הדמוקרטית המודרנית לדרכה. אתייחס לקולות המושמעים בתקשורת הפולנית בתגובה להאשמות בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים בזמן המלחמה. בנוסף, אסקור את התמודדותה של פולין החדשה עם האנטישמיות בשנות האלפיים. אנסה לתת מענה 'איכותי' לשאלה "כמה יהודים יש בפולין?", תוך התייחסות לתופעה חברתית-גנאלוגית מרתקת שניתן לכנותה בקצרה בשם 'יהודי חיובי', או בגרסתה האנגלית – H.I. Jew Possitive. אקנח בסקירה קצרה על פועלו של יוחנן פאולוס השני, האפיפיור הפולני הראשון ושינוי עמדת הכנסייה בדבר היהודים בעת פטרונותו (שהושפעה עמוקות מעברו, עת חי בסמיכות עם יהודים – סמיכות שעיצבה גישה פולישמית חזקה).
פולנים מסכנים מסתכלים בגטו:
תמורות בחקר יחסי פולנים-יהודים במאה ה-20
העניין ביהודים התעורר מחדש ב-1980, עם כינון ועליית כוחה של תנועת הסולידריות שהתנגדה לשלטון. רבות בזכותה קרס המשטר הקומוניסטי בפולין ב-1989, וזמן קצר לאחר מכן הוקמה ממשלה דמוקרטית, והצנזורה מטעם מוסקבה קרסה גם היא. מנהיגי התנועה גינו בגלוי אנטישמיות, אך הדיון בה היה שולי. עם זאת, העניין ביהודים ובמורשתם היה רב באותם ימים. הריק שהותירו מאחוריהם היהודים שעזבו, התמלא בהתעניינות אינסופית בעבר מכובד שנשכח כבר מזמן. היתה זו התקופה בה הוסר קשר השתיקה ודעות בעניינם של היהודים החלו להישמע בקול רם ובאומץ רב. עם פרסומיו פורצי הדרך של יאן בלונסקי, ולאחריהם המחקרים המאשימים בעניין הרצח בידוובנה, החיסולים בארמיה-קריובה ועוד, התעוררה פולין לעידן חדש בו החלו מטפלים סוף סוף בעבר בעייתי באופן כירורגי. אל לנו לטעות – האנטישמיות רחוקה מלהיעלם, והיא עודנה נחלתם של פולנים רבים מכל קצוות החברה, אך האליטה הפולנית, ולאחריה שכבות נוספות באוכלוסייה, החלו להתמודד עם העבר הטעון, ולהתרפק על ימים זוהרים.
מאמרי ביקורת רבים פורסמו מאז מאמרו יוצא הדופן של בלונסקי. אסקור אחדים מהם תוך ציון עיקרם.
'שכנים' – פצצת האטום של יאן טומאש גרוס
יאן טומאש גרוס הוא האיש שזכה לכבוד להיות זה שהטיל פצצת אטום על פולין. לא, אין מדובר באיש השמן או בנער הרזה, כי אם פצצה רעיונית. גרוס הטיל פצצה של ממש בסדר היום הציבורי הפולני וגרם לדיונים קדחתניים בסוגייה היהודית. סיפרו 'שכנים', שעוסק בפוגרום ידוואבנה, גרר דיון סוער ואינטנסיבי שנמשך למעלה משנתיים בעניין יחסי פולנים–יהודים. הוא היה חסר תקדים בהשלכותיו. בעקבותיו דרש הפרלמנט הפולני חקירה יסודית ומקיפה של הפוגרום (בעקבותיה אוששו רבות מהטענות העולות בספר). למעלה מ-130 מאמרים מקיפים התפרסמו בעניינו בעיתון היומי 'רז'צפוספוליטה', והוא היה נושא לדיון תכוף במיוחד בטלוויזיה הפולנית. אפילו יומון של הכנסייה פרסם 34 מאמרים בעקבות הספר, שתורגמו לשפה האנגלית.
גרוס הוא היסטוריון פולני (בן לאב יהודי) יליד ורשה. בעקבות השתתפותו במחאת הסטודנטים של 1968, הוא נכלא לחמישה חודשים, ועם שחרורו 'עודד' הגירה מהמדינה, דבר שאכן עשה ביחד עם הוריו, לארה"ב. בספרו 'שכנים' הביא ראיות לכך שהטבח נעשה על ידי פולנים, ולא גרמנים, כפי שנטען שנים. גישה זו טרפה מחדש את קלפי הדיון בדבר יחסי יהודים-פולנים במאה החולפת, וגרם ל'פתיחתם' של תיקים נוספים מן העבר. גישתו החדשנית של גרוס היתה להאמין לעדויות עד שיופרכו, על פני חקירתן והפיכתן לרשמיות רק לאחר הוכחת נכונותן.
יואנה טוקרסקה-באקירפרסמה בשנת 2001 מאמר בשם 'אובססיית אי-האשמה', במאמרה היא מותחת ביקורת על החברה הפולנית בשל נטייתה להתמהמה בחקר השואה והכרת האמת. היא מפנה אצבע מאשימה אל ההיסטוריונים הפולנים, ורואה בהם אחראים למה שהפולנים לא יודעים על השואה (ההיסטוריונים בפולין קובעים את תכניות הלימודים בהיסטוריה לבתי הספר). התמהמהותם בחקר השואה ותיעודה תמוה וחסרת אחריות, לטענת טוקרסקה-באקיר, שכן העדים שיכולים לספר את שראו וחוו מתמעטים והולכים, והם הם אבני היסוד ללימוד הדורות הבאים את שקרה. טוקרסקה-באקיר מציעה לאמץ את גישתו של גרוס בנוגע לאימות המקורות, במטרה לעקוף את התמהמהותם של ההיסטוריונים – במקום להתייחס בספקנות לעדויות של ניצולי שואה, עלינו לקבלן ולאשרן.
טוקרסקה-באקיר מרחיבה ומוסיפה את סוגיית ההתכחשות לאנטישמיות עצמה. "הפוגרומים נעשו על ידי החלאות שבחברה" נוהגים הפולנים לומר, ולרחוץ את מצפונם, לטענתה. היא תוהה מדוע נורא הדבר להקשיב ליהודים המדברים "בשפת הטרגדיה שלהם", שגורסת שעצם הקיטרוג מהווה הסבת המבט מהבעיה עצמה. היא מסכמת את מאמרה בציטוטו של הכומר טישנר: "לו הפולנים היו דתיים באמת, הם לא היו מתאמצים בכל כוחם לשכנע את עצמם ואת האחרים שהם חפים מפשע".
לכל שכן יש שם – מאמר תגובה ל'שכנים'
יאצק ז'אקובסקי, שסיפק לקוראיו את מטאפורת פצצת האטום של גרוס, משוכנע כי המטרה הראשית של גרוס היתה לשים קץ לשביעות הרצון העצמית של הפולנים וגאוותם המזויפת על היותם צדיקי אירופה בתקופת המלחמה, וקץ למיתוס לפיו לא היה להם כל קשר לפשעיו הנוראים של היטלר. ז'אקובסקי חש באי נוחות מסוימת עם הבוטות והגרפיות הבלתי מתפשרות שמאפיינת את 'שכנים', והכללותיו הגורפות על כל הצדדים הנוגעים בדבר, ולכן הוא מספק אינטרפרטציה משלו לתוכנו של 'שכנים'. לפרקים נדמה כי הוא בחר לפעול על תקן 'מתרגם לשפת המצפון'. הוא מדגיש בפתיחתו עד כמה, בלא קשר לצדדים הנוגעים בדבר, היה הפשע בידוואבנה מפלצתי, מזעזע, דוחה ומחפיר. אף אחד לא נותר נקי בניתוחו את אירועי הפוגרום – השותפים האקטיביים, העומדים מן הצד, צמאי-הדם שהלהיטו את הרוחות, ואף מעלה שאלה קריטית – כיצד ייתכן שרק מעטים כל כך העזו להושיט עזרה לנרדפים. לא די לו בכך, והוא מעלה תהייה חשובה במהותה – האם ייתכן כי אותו דבר עצמו שהניע אותם לבצע פשע כזה אז, עדיין מקנן בהם, ואולי אף בתוכו הוא?
ז'אקובסקי ממשיך בניתוחו את 'שכנים', ומחדד את מטרתו של גרוס בפרסום הספר, לתפישתו. לטענתו, מטרתו העיקרית של גרוס היתה לענות על שאלת האשמה, ומבחינתו כל האמצעים להשגת התשובה – כשרים. יתרה מכך, הצגת האמת היא בראש מעייניו, ואין לא כל עניין בשאלה מי, ואיך ייפגעו מסיפור האמת. כאן מגיעה נקודה בה ז'אקובסקי מביע את רתיעתו מגישתו ועמדתו של גרוס, בטענה כי אופן הצגת דברים בצורה כה חסרת אחריות עלולה, בסופו של דבר, להמיט עליהם (הפולנים) את האסון הבא. לגישתו, הטקסט של גרוס רווי בהכללות גורפות, ובחלקים מסוימים אף בהאשמות שהושמעו עד כה על ידי המגוחכים שבאנטישמים (והרי ברור לכל בר דעת שגרוס איננו אנטישמי). בשלב מסוים, מפנה את מקומה הכתיבה העיתונאית הרצינית, המתבקשת מכובדו של הנושא, לטובת שפה פופוליסטית עקרה שכל מטרתה היא שבירת הכלים, ומוכיחה את חוסר היכולת להתמודדות אמיתית וכנה עם ההאשמות.
במאמרו הנוקב מציע ז'אקובסקי דרך אחרת להכיל את העובדות והשלכותיהן. הוא מתייחס ליכולתנו האנושית לקטלג אויבים לפי מראם והתנהגותם, באופן דומה לחיות שמזהות צבעים וריחות, יכולת שהתפתחה והזדקקה עם התפתחות התרבות (במובן הקוסמופוליטי שלה). לדידו, אירופה עברה כברת דרך בשישים השנים האחרונות, ביכולת לבטל את התגובות האימפולסיביות של עוינות והכללות. עם זאת, טבעו של האדם לא נכנע עדיין סופית לגחמת התרבות, ומאמרים נוקבים ומשולחי כל רסן כמו של גרוס, הוא טוען, עלולים להרוס את שהושג, ולהעיר רוחות שכבר נדמו. הוא מסכים עם גרוס בטענה כי "סוג כזה של רצח נוגע לכולנו", אך מתנער מההאשמה הפרטית-קולקטיבית, שרואה כל פרט ופרט, מאז ועד היום, כאחראים באופן אישי למעשה הנפשע שנעשה בידוואבנה. לטעמו, הקולקטיביות רלוונטית בראיה לעתיד, וממנה צריכה לבוא ההכרה במעשה הנורא, הבקשה למחילה והטיהור למען העתיד.
ז'אקובסקי מסכם את מאמרו בתהייה מדוע חיכתה האמת על פוגרום ידוואבנה להתפרץ רק בשנת 2000. הוא מזכיר מאמר - עדין בניסוחו ומעורפל בהאשמותיו – של היסטוריון יהודי שפורסם ב-1966. הוא מביא את אותה אחריות קיבוצית בדבר כהסבר, אך מוסיף עליה את הנוחות שבשתיקה הכפויה – הצנזורה ממוסקבה. קל יותר להיות קורבן מאשר להכיר באחריות לפשע, ולהתמודד עם השלכותיה הרבות. הוא מביע את חששו מנבירה בפצע הפולני-יהודי, ומדגיש את ראייתו כי אין ההיסטוריה המשותפת של העמים הללו ככל היסטוריה אחרת. לטעמו ייעשה צדק עם כל הצדדים הנוגעים בדבר, אם על המצבה לזכר קורבנות הפוגרום ייחרטו שמותיהם של הרוצחים הנושאים באחריות, במקום המונח הערטילאי והכל כך בעייתי לתפישתו – "בידי האוכלוסייה המקומית".
בדוגמאות המוזכרות לעיל הבאתי קצה קצהו של פולמוס קדחתני שהתקיים בפולין של תחילת שנות האלפיים בנוגע לרצח בידוואבנה בפרט, ובמעורבותם של פולנים ברצח יהודים בתקופת השואה בכלל. בקרב הציבור הפולני הדעות חלוקות (באופן מסורתי בין ימין לאומי ואנטישמי, לשמאל ליברלי ופתוח יותר), כמו בכל חברה מודרנית, בוודאי אירופית. אין ספק, עם זאת, כי כולם מכירים בחשיבות היהודים ובתרומתם ארוכת השנים לעיצוב החברה בה חיו, על אף שלדעת רבים הנוגעים בדבר, תמיד היה גבול למעורבותם וחלקם באותה חברה שעיצבו. אדם מפורסם אמר פעם, שאין דבר כזה פרסום שלילי. ובפרפרזה ליחסי היהודים והפולנים – יש השונאים, יש האוהבים. אבל אף אחד לא נשאר אדיש.
אנטישמיות בשנות האלפיים
מי סבל יותר – היהודים או הפולנים?
מתוך המאמר'"אולימפיידת הסבל" של אירניוש קשמינסקי
מסקרים שנעשו לפני תום האלף השני, ובתחילת השלישי, עולה תמונה בעייתית, אך עם זאת מוכרת. בסקרים נבדקו שתי פנים של האנטישמיות – המודרנית, והמסורתית (האשמת היהודים ברצח המשיח הנוצרי). נחמה פורתא היא, שהתפשטות הדעות האנטישמיות בעשור הנבדק דומה מאוד למידה העלייה בדחייה מדעות אנטישמיות. העלייה בשני המדדים מלמדת על הקיטוב האופייני בחברה הפולנית ביחסה ליהודים. לרוב הנשאלים בסקרים ישנה עמדה מוצקה וברורה – בעד, או נגד. שני הצדדים ניסחו ונימקו את עמדותיהם בבהירות והחלטיות נמרצת, בין אם מדובר בעמדה אנטישמית קיצונית, או דחייה מוחלטת ממנה. באופן מפתיע, אבל מעודד לגבי עתידה של החברה הפולנית, דווקא הצעירים הם אלו המתנערים מדעות ותפישות עוינות כלפי מיעוטים (יהודים ואחרים). הדבר נכון גם לגבי אלו הרואים עצמם פטריוטים ולאומניים. חלוקת הנסקרים לפי מדד ההשכלה אמנם מעודדת בבחינת התפיסה האנטישמית המסורתית, אך בבחינת האנטישמיות המודרנית לא נמצא קשר בין רמת השכלה לאופי הדעה. שינוי מעניין שחל בעשור הנבדק, בבחינת הקשר בין דת לדעות שליליות על מיעוטים, נמצא שדווקא דתיים המשתייכים לשכבות המשכילות של החברה כן מחזיקים בדעות אנטישמיות (ואנטי כל מיעוט לאומי, כמו גם כלפי הומוסקסואלים), בעוד שבעבר תפישות כאלו היו מנת חלקם של דתיים ומעוטי השכלה.
בניסיון לענות על השאלה מדוע חל הקיטוב בכלל, ועלייה בדעות אנטישמיות בפרט, יש להתייחס לשינוי שחל בעשורים האחרונים בחקר מלחמת העולם השנייה והשלכותיה על עמים ולאומים, ובפרט על היהודים והפולנים. כפי שהזכרנו, עם נפילות הגוש הקומוניסטי, נפרץ סכר השתיקה והצנזורה, ורבות נאמר ונחקר בדבר שואת היהודים. הנתונים שעולים בסקרים מראים תגובה מתגוננת מצד הפולנים נגד העולם ששכח את סבלם הנורא של הפולנים בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. לדעת הפולנים – היה זה סבל שאין דומה לו בתולדות המין האנושי. הפולנים חשים הפולני שסבלם בימי המלחמה ואחריה נשכח לגמרי בדעת הקהל העולמית, ועל הזיכרון ההיסטורי של התקופה השתלטה באופן בלעדי השואה היהודית. עמדות עוינות כלפי יהודים, אם כך, הן סוג של מחאה נגד הצגת תמונה חד צדדית של זיכרון המלחמה והסבל, דחיקת הפולנים מן התמונה והעלאת האשמות על התנהגותם בעבר. מסקנות אלו מגובות בנתונים סטטיסטיים – בעוד שבתחילת שנות התשעים הדעה הרווחת (אפילו בקרב אנטישמים מובהקים) היתה שהיהודים סבלו יותר בתקופת המלחמה, התמונה השתנתה משמעותית כעבור עשור – בניגוד לידע ההיסטורי, חשו הפולנים בשנת 2002 כי היהודים והפולנים סבלו באותה מידה בתקופת המלחמה. בלתי נמנע לראות כי מצד הפולנים מתקיימת מלחמה ברורה על הסבל, יריבות שבליבה עיצוב הזיכרון של מלחמת העולם השנייה. ביטוי ברור לקיטוב העמדות והצורך לנכס את הזיכרון לאומה הפולנית, ניתן לראות גם בדיון הסוער לגבי הפוגרום בידוואבנה.
במאמרו 'לסלוח לאנטישמים?' מציע סטפן חווין גישה חדשה להתמודד עם האנטישמים הפולנים. לגרסתו, חשיפתם והגחכתם לא יועילו במאבק נגדם. הוא מציע דרכים מעודנות יותר לסייע להם לצאת מעמדת האנטישמית, או לכל הפחות להפכה למתונה יותר. לדעתו דרכים יצרניות, בפרט באמצעות אמנות, יסייעו בקירוב הלבבות הנדרש. בכוחה של האמנות, לטענתו, להציג את היהדות בדרך שתעורר אהדה ואף משיכה. הדגשת הצד היפה של התרבות, אורח החיים והדת היהודיים יקרבו משמעותית יותר מאשר אלף אצבעות מאשימות. הוא מוסיף ומציע לקיים מפגשים בלתי אמצעיים בין משלחות הנוער המגיעות לפולין לבין האוכלוסיה המקומית. תרומתו של מפגש כזה, לטעמו, גדול לאין ערוך מעשרות מערכי שיעור של מורה פולנייה בעניין האנטישמיות. חווין מסכם את מאמרו בהמלצה נרמזת ("טוב היה אילו...") כי במטרה לקדם את קירוב הלבבות, יעזור לו היהודים ימחלו לפולנים על מאורעות המאה שעברה. אין מדובר בסליחה מוחלטת ומחיקת העוונות שנעשו, אלא מחווה שמטרתה הבהרה כי אין היהודים שונאים באופן מוחלט את הפולנים, ואין הם נזקקים למחילה כלל.
יז'י ידליצקי נוגע במאמרו המקיף 'איך מתמודדים עם זה' בסוגיית חסידי אומות העולם והכבוד וההערכה לה הם ראויים. ידליצקי תוהה מי ראויים להערכה וגאווה בגין מעשיהם של אלו, שכן ידוע כי העונש על תפיסתם היה מוות, והפחד היה נחלתם היומית של המצילים מפני החברה הסובבת העוינת, לא פחות מאשר מפני הצורר הגרמני. לטעמו, החשבון הסופי מבחינה זו הוא דו קוטבי – גבורה ובה בעת שפלות; חמלה בשילוב עם חוסר רחמים. שניהם נחשבים בחשבון הלאומי, שכן אז, כמו היום, היו שני קטבים או מחנות נפרדים, ואלו אינם ניתנים להפרדה. לטעמו של ידליצקי, לא ניתן להתגאות בצד הזכות, כל עוד לא מתמודדים, מזכירים ולכל הפחות מכירים גם בצד החובה. כיורשיהם של הדורות הקודמים, פולין המודרנית חייבת לשאת את מלוא הירושה – את מלוא גדולתם ושפלותם, ואת תהילתם וחרפתם.
פולין היתה ללא ספק אחת המדינות שהאובססיה האנטישמית פגעה בה באורח החמור ביותר. השואה לא גרמה לשינוי ערכי בעמדות הפולנים, אלא העמיקה את חילוקי הדעות הקיימים. ידליצקי מודע לכך שהפולנים אינם הראשונים באירופה, וודאי לא האחרונים, המצויים בתהליך של שינוי ערכי ובחינה מחודשת של אתוסים לאומיים. זהו תהליך קשה לכל אומה – לבחון מחדש את סיפור חיי הפרט, להעריך מחדש את המעשים בעבר לאור הניסיון והידע החדשים שנצברו. תמיד קשה להודות באכזבה במבחנים ערכיים, שהאומה לא עברה אותם בכבוד, וכמה מהאמונות היקרות ביותר עליהן התחנכו וגדלו דורות שלמים – הם זיוף או אשליה. מבחינה זו, הוא רואה את הצפת פוגרום ידוואבנה כהזדמנות פז לעבודה לאומית לשינוי ותיקון האתוס הלאומי.
ידליצקי מסכם את מאמרו כי החשבון הפולני חשוב בראש ובראשונה לפולנים עצמם, ללא כל קשר לטענות המגיעות מבחוץ. מה שחשוב, לטענתו, הוא שיתחילו הפולנים סוף סוף לדבר בפתיחת עם עצמם. רק מהמקום הזה, יוכלו להשתחרר מפחדים ותסביכים.
האנטישמיות היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הפולנית. גם ללא נוכחות מהותית של יהודים בפולין, היא עודנה חייה, ואף נמצאת כאמור בעלייה. בימינו היא מתבטאת בעיקר בתקריות של התקפות מילוליות נגד יהודים, בכללם תיירים המבליטים את יהדותם, ובמידה פחותה משמעותית (בעיקר מבעבר) תקיפות יהודים ורכוש יהודי (ונדליזם). התופעה מתגברת גם עם העלייה בדרישות, לפי החוק, להשבת נכסים לבעליהם היהודיים.
בעייתית יותר מכל היא העובדה שהאנטישמיות נתפשת בציבור הרחב כגישה חברתית קבילה שאפשר לתת לה ביטוי גלוי בלי מבוכה. חשיפת מוצאו היהודי של מועמד לתפקיד ציבורי עלולה לגזור עליו דין הפסד. שיטה זו פופולרית בעיקר בקרב גורמים פוליטיים מצידה הימני של הקשת הפוליטית.
יהודי חיובי - כמה יהודים יש בפולין?
קשה לענות באופן כמותי על השאלה שבכותרת ללא קביעת קריטריונים ברורים ל-'מיהו יהודי' בטרם משיבים עליה. אך גם בעת קביעת הקריטריונים, נמצא שמספר היהודים בפולין גדול ממה שסוברים בדרך כלל.
בשנים שלאחר המלחמה הועתקו יהודים רבים לערים גדולות ובינוניות – בעיקר באזורים שסופחו לפולין מגרמניה לאחר המלחמה. הסיבות לכך ברורות – במקרים רבים נכסים של יהודים נהרסו במלחמה או נפלשו על ידי האוכלוסייה המקומית. בשטחים שסיפחה ברית המועצות לא היו בתים לשוב אליהם, אבל בשטחים במערב היה די והותר רכוש גרמני נטוש, שיישוב היהודים בהם לא היה כרוך בעקירת פולנים. מהלך זה הותיר עיירות שלפרקים היה בהן רוב יהודי, ל-לא יהודיות בעליל.
כאמור, בשנים שלאחר המלחמה, גלי הגירה גדולים הותירו אוכלוסיה קטנה והולכת של יהודים בפולין. בינתיים עלה בהתמדה שיעור נישואי התערובת - יהודים אימצו את מנהגי שכניהם הפולנים ואורחות חייהם. התבוללות חלקם היתה ניכרת, ובאופן אירוני אלמלא המסע האנטישמי של גומולקה ב-1968, ספק אם לא היתה מתבוללת כליל האוכלוסייה היהודית באוכלוסייה המקומית.
במסגרת אותו מסע, נוהל ציד מכשפות מצד האופוזיציה כדי לחשוף ולסלק אנשים ממוצא יהודי מכל תחומי החיים בפולין. זכורה פליטת הפה של חרושצ'וב כי יש "יותר מידי אברמוביצ'ים" בממסד. במשרד הפנים הפולני הוקמה מחלקה מיוחדת לגילוי מוצאם היהודי של אנשים בחיים הציבוריים. אלפים רבים, מהם קומוניסטים כל ימיהם שלא היה להם קשר כלשהו לחיים היהודיים, זוהו כגיס חמישי וסולקו ממשרותיהם. רבים מהחשודים ביהדותם, שסולקו בגל ההגירה האחרון של 1968, השתקעו בסקנדינביה וחלקים אחרים של אירופה המערבית.
באמצע שנות השמונים, לאחר תחייה מסוימת בשנים שקדמו לכך (בעיקר סביב יום השנה הארבעים למרד גטו ורשה), ועם התרופפות המשטר הצבאי של יארוזלצקי, נהפכה התרבות היהודית לאופנה בקרב חוגים אינטלקטואלים מסוימים, ובכללם קבוצות של האינטלקטואליה הקתולית. היתה זו תחילתה של התחייה היהודית בפולין, שבאה לידי ביטוי בקשה רחבה של תחומים – מוזיאונים, סרטים וספרים, פסטיבלים בעלי סממנים יהודיים ועוד. בסוף שנות השמונים תמה המחתרתיות של החיים היהודים ועם נפילת המשטר הקומוניסטי סולקו ההגבלות האחרונות. בו בעת החלו להגיע תיירים יהודים רבים בעקבות שורשיהם. באווירת חופש יחסית זו מצאה הזדמנות גם האנטישמיות לפרוח, ומסע הבחירות לנשיאות של 1990 נסוב רבות סביב סוגיות יהודיות – בעוד שאחד המתמודדים– מאזובייצקי - הואשם בשורשים יהודיים, המועמד המוביל – לך ולנסה – האשימו בכך שהסתיר את שורשיו ("מדוע אנשים מסוימים בחיים הציבוריים מסתירים את מוצאם?", תהה בערמומיות פוליטית). המתחרה השלישי, זה שהציג מצע אנטישמי בעליל צבר יותר קולות ממאזובייצקי.
אין ספק שאת זריקת המרץ הגדולה ביותר לתחייה היהודית במזרח אירופה, ובפולין בפרט, סיפק רונלד לאודר, שגריר ארצות הברית באוסטריה,מקים קרן לאודר והיורש של אימפריית התמרוקים הידועה. "אם יהודים רוצים לחיות בפולין", הכריז לאודר, "נעזור להם. אם ירצו לעזוב לישראל – נעזור להם גם בזה. זכותם לחיות בכל מקום שיבחרו. לעולם לא נאלץ יהודים לעזוב את פולין, כפי שרצה היטלר". ההתפתחות המשמעותית שזימנה קרן לאודר היא התחדשות החינוך היהודי בפולין. מספר מוסדות מצומצם שינה את פניה של יהדות פולין והפיח רוח חדשה בקהילה הגוססת. מאוחר יותר שב גם הג'וינט ותרם את חלקו לפריחה.
כיום ניתן למצוא קהילת מתפללים יהודים בורשה, ורוצלאב, קראקוב, קטוביצה, לודז', גדנסק, שצ'צ'ין ולגניצה. מעניינת לא פחות היא תופעה חדשה שהחלה בפולין. הבמאית רונית קרצנר מספקת הצצה מיוחדת להתגלגלותה בסרטה התיעודי 'יהודי חיובי'. פולנים קתולים "מן השורה" מגלים ביום בהיר אחד שהוריהם הסתירו מהם את זהותם האמיתית. לרוב מדובר באותם יהודים ששלושים שנה קודם לכן, בזמן גירוש היהודים מפולין על ידי הקומוניסטים ברשותו של גומולקה, 'ירדו למחתרת', הסתירו את זהותם היהודית, וחיו חיים שלמים כאחרון הקתולים. כל שידעו על עצמם – אינו נכון. כמובן שאלו הם לרוב דור שני או שלישי לניצולי שואה. רבים מהם חשים מרומים ומתמלאים תחושה קשה כי עברו את כל חייהם בשקר. בצורה כזו או אחרת, הם מחליטים לאמץ לעצמם את זהותם היהודית החדשה. במקביל, אף הוקם קו חם המספק סיוע אנונימי לאלה הסבורים שיש להם שורשים יהודים. בין המתקשרים יש השוקלים "יציאה מהארון", אחרים מבקשים סיוע בהתמודדות עם הידע החדש על מוצאם היהודי.
ניתן לסווג אם כן את יהדות פולין לפי מספר קבוצות הנבדלות על פי גיל, רקע חינוכי ושייכות אירגונית. קיימת קבוצה של אלו שגדלו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הם מבוגרים מאוד אך זוכרים את פולין היהודית. לרוב, אידיש היא לשונם. ישנו דור המלחמה – זה שנולד במהלכה ובשנים שעקבו לה. הידע שלהם לגבי מוצאם היהודי מצומצם מאוד, ורבים מהם היו יעד למתקפה האנטישמית של 1968. ישנם גם 'היהודים מבחירה', אליהם משתייכים 'היהודים החיוביים' מסרטה של קרצנר. רבים מהם בוחרים כיום למלא תפקיד מוביל בפעילות היהודית.
מאז חידוש הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל ב-1991 מבחינים שלטונות פולין בין היחסים עם ישראל לבין היחסים עם יהדות העולם. לצורך כך אף מינתה פולין שגריר מיוחד לפזורה היהודית. בתחילה הובלה מדיניות זו מתוך התפישה כי הדרך לוושינגטון עוברת דרך ירושלים וניו יורק, אך ככל שחולף הזמן משתנית והולכת תפישה זו. בשנת 1997 אושר החוק הראשון שנוגע להסדרת היחסים עם הציבור היהודי ולהחזרת הרכוש של הקהילות היהודיות. מובן כי העם הפולני לא מיהר להשיב את הנכסים הרבים, ובכללם חלקות עתירות שווי במרכזי הערים הגדולות. לפי החוק יכולה היתה הקהילה היהודית לתבוע רק חלק מהנכסים שהיו בבעלותה. לאחר התרעמות הקהילה היהודית פולנית בארצות הברית שונה החוק והוחלט שהקהילה היהודית בפולין והארגון היהודי העולמי להחזרת רכוש (איל"ר) יקימו מוסד משותף שיופקד על הנכסים המוחזרים.
תוספת חשובה לעניין זה הוא המוזאון לתולדות יהדות פולין שנפתח בורשה באפריל 2013 במקום בו היה גטו ורשה. התערוכה הקבועה שלו צפוייה להיפתח רק ב-2015, אך עד אז יוכל מבקר במקום להתרשם מתערוכות מתחלפות בנושאים שונים הקשורים ליהדות פולין.
האם תיתכן תחייתה של קהילה יהודית בפולין? שאלה זו עודה ממתינה לתשובה, שכן היא מתעצבת בימינו אלו ממש. נישואי תערובת הם דבר נפוץ בקהילה היהודית של ימינו, בדומה לקהילות יהודיות אחרות במערב אירופה וצפון אמריקה. סביר להניח כי רבים מאלו המקיימים אורחות חיים יהודיים מלאים, ובכללם שמירת מצוות ושבת, לא היו מוכרים כלל כיהודים על פי הרבנות בישראל. כבר בימינו משגשגות קהילות יהודיות רפורמיות וקונסרבטיביות בפולין, עם מנהגים כמו השתתפות אקטיבית של נשים בטקסים ותפילות.
כמה יהודים יש בפולין? מה פירוש היות יהודי בפולין? האם יהודים בפולין הם פולנים? האם הם בעלי שורשים יהודים, או פולנים בני הדת היהודית? כיאה ליהודים, המענה לשאלה, הוא בשאלה אחרת. בשורה התחתונה – רק הזמן יגיד.
'אחינו הבכורים והאהובים':
שינוי עמדת הכנסייה הקתולית לפני ובהנהגתו של יוחנן פאולוס השני
הכנסייה הקתולית בפולין אכן רשמה דף מעורב בנוגע ליהודים. כראש הכנסייה בפולין נבחר לאחרונה יוזף גלמפ, בעל היסטוריה ארוכה של עוינות כלפי היהודים. יתרה מכך, מספר כמרים לא מבוטל מתנהג כאם שמעולם לא שמעו על החלטות ועידת הוותיקן השנייה (והצהרת "נוסטה אטאטה"). כמרים רבים לעומתם הולכים בעקבות הנימה שקבע יוחנן פאולוס השני והפגינו הבנה ודאגה ליהודים. 'איגרת הרועים' של בישופי פולין משנת 1991 הביעה תרעומת על האדישות שגילו קתולים לנוכח הטבח בשכניהם היהודים, ונתקבלה בשבחים מעצם היותה מסמך חשוב לצורך קירוב לבבות בין העמים. לאחר פרסומו של 'שכנים', צעדה הכנסייה (ברשותו של גלמפ) צעד נוסף לקראת פיוס עם הקהילה היהודית העולמית, כאשר ערכה בוורשה תפילה בה התנצלו על טבח היהודים בידוואבנה ועל הסבל שגרמו ליהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. הכנסייה אף הנהיגה באחרונה "יום יהדות" שנתי, המוקדש ללימודי יהדות.
דמות חשובה ועיקרית בעניין הקשר בין המאמינים היהודים לאלו הנוצרים הוא האפיפיור – יוחנן פאולוס השני, הלא הוא קרול יוזף ויטילה, יליד 1920 שנולד בכפר קטן בסמוך לקרקוב. עוד בטרם החל את דרכו התאולוגית איבד את כל משפחתו. כסטודנט היה מבריק ורחב אופקים ולימים גם דיבר באופן שוטף בשפות רבות. כשהחל דרכו ככומר, טיפס במהרה במעלה תפקידי הכנסייה, עד אשר מונה כארכיבישוף של קרקוב. משחר נעוריו התקשה להכיל עמדות ונוקשות טוטליטרית, כאלו שחווה הן במלחמת העולם השנייה תחת כיבוש הנאצים, והן תחת הטוטליטריות הקומוניסטית של פולין העממית. קושי כפול זה היה, כי שתיקתו הפוליטית היתה נחוצה להמשך קיומה באין מפריע של הכנסייה הקתולית בפולין.
ויטילה נבחר כאפיפיור בשנת 1978. כאפיפיור ניחן במידה רבה של כריזמה שהעלתה את התמיכה בכנסייה הקתולית. יוחנן פאולוס השני הרבה לבקר במדינות רבות בעולם (יותר מכל אפיפיור שקדם לו). הוא הרבה להיראות בציבור ולהרעיף עליו את אהבתו. בימיו הופיע הפופ-מוביל (רכב עם זכוכית משוריינת), לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו. הוא התמיד להטיף לנצרות ברוח ועידת הותיקן השנייה, בדגש על השינוי ביחס הכנסייה הרומית הקדושה כלפי דתות אחרות, ובכללן דתות לא נוצריות.
יוחנן פאולוס השני הרבה להתבטא בעניינים מדיניים. בעת ביקורו בארץ ביקר ביד ושם וביקש מחילה מ"אחיו הבכורים והאהובים", קרי מהעם היהודי בגין שתיקתה של הכנסייה ועוונות הנוצרים כלפי היהודים. "קתולים טובים אינם יכולים להיות אנטישמים ומכחישי שואה". בתום נאומו ביקש: "בואו נבנה עולם חדש, היהודים והנוצרים". אך לא תמיד הביע חיבה כלפי הקונצנזוס הישראלי. כבר משנות השמונים קרא להקמתה של מדינה פלסטינית , וב-2004 הביע את התנגדותו לבניית גדר ההפרדה: "ארץ הקודש זקוקה לגשרים, ולא לחומות" אמר, בעת פגישתו עם אבו עלא.
כשעמד ב"יד ושם" מול תמונות של נספי שואה, שאל האפיפיור: "לשם מה לנו הזיכרון הבוער הזה?", והוא גם השיב: "הזיכרון הכרחי, לא כדי לחנוק ממנו את שאיפת הנקם, אלא כדי לחצוב ממנו תפילה לשלום וצדק. עלינו לזכור את מלוא הרוע לא כנטל מרפה ידיים, אלא כמנוף לשנות את העולם לטוב".
טיפ קטן למטייל הישראלי בפולין
פולנים רבים חשים משיכה רבה והתעניינות לנושא היהודי, אך נעלבים עד עמקי נשמתם כשמבקר ישראלי מעיר להם על נימה אנטישמית חבויה בדבריהם. יש לנסות לקבל באופן סובלני משפטים בסגנון "הרחובות היו שייכים לפולנים, אבל החנויות היו שייכות ליהודים", מצב שהיה די נכון בורשה שלפני המלחמה. הפולנים אינם חסינים למטבעות לשון העלולים להתפרש כמעליבים, וגם כשהם נאמרים, זה מתוך סימפטיה, הומור וללא שום רצון רע, וישכיל המטייל הישראלי אם ינתב את השיחה לנקודות פרודוקטיביות מאשר לויכוחים.
מקורות מידע
-
Bejski M, Gutman I., Katz C., Shalev A. The encyclopedia of the Righteous Among the Nations – Poland (2004); Yad Vashem, Pages XX-XLI, 396
-
Gilbert M. The righteous (2004); Henry Holt and Company LLC, pages 1-15, 129-164
-
Lukowski J., Zawadzki H. A concise history of Poland (2006); 2nd edition, 7th printing, Cambridge university press, pages 281-318
-
Budzik M.F., Kerrigan M., Phillips C. The complete illustrated history of Catholicism & the catholic saints (2011); Anness Publishing LTD., pages 110-111
-
בייסקי מ. האנציקלופדיה של השואה – חסידי אומות העולם (1990), יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ספריית פועלים.
-
פז מ. החשבון הפולני – עימות עם זיכרון (2007); הוצאת הקיבוץ המאוחד, כל הספר
-
ברונובסקי י., קוזלובסקי מ. סיפורה של פולין – מדינה בת אלף שנים (2003), הוצאת המכון הפולני, עמודים 59-66
-
חזן מ. (עורך) ישראל, חוברת 20, אביב תשע"ב (2012); הוצאת אוניברסיטת תל אביב, עמודים 181-197
-
וולקוב ש., יובל י., צבן י., שחם ד., ויינפלדזמן מ. יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - כרך רביעי: יהודים ולא-יהודים בזמן החדש (2007), כתר הוצאה לאור, עמודים 173-177
-
לקראת מסע – במחוזות הזכרון במזרח אירופה – חוברת הדרכה למשלחות בני נוער לפולין. ויינבאום ל. יהדות פולין: לא בהכרח הפרק האחרון (1999), שער שלישי. הוצאת מנהל חברה ונוער/משואה – המכון ללמודי שואה.
-
תיק חסידי אומות העולם מספר 115 – משפחת קוז'מינסקי, יד ושם – רשות הזכרון לשואה ולגבורה
-
יז'י קוז'מינסקי – זכרונותיו של חסיד אומות עולם. עדות מוקלטת. תמלול, תרגום ועריכה: יער ארז
-
קרצנר, ר. (הפקה ובימוי) (2013) יהודי חיובי [סרט קולנוע], ישראל, פולין