כל הזכויות שמורות

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, לתרגם, להקליט, לשדר, לקלוט ו/או לאכסן במאגר מידע בכל דרך ו/או אמצעי מכני, דיגיטלי, אופטי, מגנטי ו/או אחר – חלק כלשהו מן המידע ו/או המאמרים ו/או התמונות ו/או האיורים ו/או כל תוכן אחר שצורף ו/או נכלל באתר אינטרנט זה, בין אם לשימוש פנימי ו/או לשימוש מסחרי.
כל שימוש בתכני האתר ללא אישור מפורש בכתב מבעל העמוד אסור בהחלט.

כל הזכויות על המאמרים המקצועיים המתפרסמים באתר זה שמורות לבעל העמוד, למעט במקומות בהם צויין אחרת במפורש. חל איסור מוחלט לפרסם את המאמרים, חלקם או בשלמותם, באף פורום אינטרנטי, בלוג, אתר אישי, אתר מקצועי, אתר מסחרי או אתר-ללא-כוונות-רווח, ללא אישור מפורש בכתב מבעל העמוד. כמו כן אין לקשר, לערוך, לעבד או לשנות את התמונות והחומריים הגרפיים שמלווים אותם.

 

השימוש במידע שבאתר היא באחריות המשתמש בלבד. באחריות המשתמש לוודא את תקינות המידע ונכונותו לפני השימוש בו.

  • Google+ Clean
  • Twitter Clean
  • facebook

השביתה במספנות גדאנסק

תקומת הסולידריות וגסיסת הקומוניזם

 

ראשי פרקים:​
  • מבוא לסולידריות - תום מלחמת העולם וכינון הרפובליקה העממית של פולין בחסות ברית המועצות
                             - מפוז'נן ועד גדאנסק - כרוניקה של שביתות
                             - מהלך פוליטי של הכנסייה – בחירת הארכיהגמון של קרקוב כאפיפיור

  • החשמלאי שהפך למנהיג של עם – השביתה במספנות גדאנסק והקמת תנועת הסולידריות     

  • אפילוג: תחילתו של הסוף – אפקט הדומינו שהוביל אל סתיו העמים ופירוק הגוש הקומוניסטי

מבוא לסולידריות:

תום מלחמת העולם וכינון הרפובליקה העממית של פולין בחסות ברית המועצות

ב-1944 העיד סטלין עצמו כי להשתית קומוניזם על פולין דומה לניסיון להתאים אוכף לפרה. מדוע בחר סטלין בפרה? הפרה לא תשמוט את האוכף, אך היא תתאים את כתפייה ותעקם את גבה כך שהוא לעולם יחליק וייפול. היה זה לא הגיוני בעליל כבר מהרגע הראשון, וברור לכל בר דעת שזה רק עניין של זמן עד שהחבילה תתפרק. בראיה לאחור, ברור כי התהליך כולו, גם כשמפלס האלימות עלה, מעולם לא חצה את הקו האדום, ומעולם לא היה צורך ממשי בפלישה מחודשת של רוסיה אל פולין (המשטר הצבאי שהונהג ב-1982 על ידי יארוזלסקי נועד למנוע פלישה שכזו), זאת בניגוד לשכנותיה ה'סוררות' לפרקים. הפולנים תמיד הסיטו את כתפיהם ועיקמו את גבם, אך אף פעם לא השליכו באלימות האוכף מעל לגבם.

כשנתיים לקח למפלגה הקומוניסטית PPL לחסל את מתנגדיה העיקריים – מפלגת האיכרים הפולנית (PSL). כל האמצעים היו כמובן כשרים, כשהפחדה, אלימות והונאה בבחירות היו עיקרם. כדי לקנות זמן ולדחות את התחרות האלקטורלית, קבעו הקומוניסטים משאל עם שמנה שלוש שאלות שיקבעו את עתידה של המדינה - פירוק הסנאט, אימוץ דוקטרינה כלכלית קומוניסטית ואישור הגבול המערבי של המדינה. תאריך היעד לקיום המשאל נקבע לאמצע שנת 46. התקווה היתה כי הציבור הפולני יביע תמיכה גורפת בעמדת הממשלה. חופש בחירה לכאורה הונהג, ומנהיגי המפלגות המתחרות אכן הביעו את דעתם בפומבי. מפלגת האיכרים הציעה להצביע בשלילה לשאלה הראשונה, בעוד שהמחתרת האנטי קומוניסטית המליצה לחבריה להשיב בשלילה לשלוש השאלות. לקומוניסטים היתה שליטה מוחלטת במהלך ההצבעה וספירת הקולות, ובאופן לא מפתיע הם טענו כי 68 אחוזים מהציבור הביע הסכמה מוחלטת לסוגיות שהועלו במשאל. רק לאחר פירוק הגוש הקומוניסטי בשנת 1989, ומתן גישה לארכיונים ששמרו על סודותיו הגדולים ביותר של המשטר, התברר כי תמימות דעים זו היתה רחוקה מן המציאות ומספר התומכים האמיתי עמד על  27 אחוזים בלבד.

הסילוף הגלוי של תוצאות משאל העם לא גרר תגובה כלשהי מצד מדינות המערב. סטלין והקומוניסטים ששלטו במדינה ראו בכך אישור לעשות בפולין כבשלהם. 1947, שנת הבחירות המזויפות, סימנה את שחר העידן החדש שנוצר. באקלים הפוליטי החדש, לא היתה אפשרות אף למראית עין של פלורליזם או דמוקרטיה. מפלגת האיכרים היתה נתונה תחת לחץ טרור מתמיד, ומיקולייצ'יק, מי שהחליף את ראש ממשלת פולין בממשלה הגולה בלונדון, נמלט לחו"ל. גם חברי מפלגות סוציאליסטיות נרדפו, עד שהמפלגה נטמעה בזו הקומוניסטית, תחת השם 'מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית'. גומולקה, מנהיג המפלגה הקומוניסטית שהואשם ב-'סטייה ימנית לאומית', רק נאסר למזלו, בניגוד למנהיגים דומים במדינות השכנות צ'כוסלובקיה והונגריה שמצאו את מותם.

מפוזנן ועד גדאנסק - כרוניקה של שביתות

עם מותו של סטאלין בשנת 1953 החל בכל רחבי הגוש הקומוניסטי תהליך דה-סטליניזציה שהביא לדמוקרטיזציה מסוימת של ברית המועצות ("ההפשרה של חרושצ'וב"). שיאו של תהליך ההפשרה היה בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות בשנת 1956, עת נשא חרושצ'וב נאום בדלתיים סגורות. בנאום הוקיע את פולחן האישיות של סטאלין ופשעיו. נאום זה היה למעשה האות לשינוי במדיניות הקשיחה. המסר שנשלח מהוועידה נקלט היטב בחלק מן המדינות הכפופות למוסקבה, בהן פולין והונגריה.

במקביל לתמורות אלה, נמשך תהליך הדיכוי של הכנסייה הקתולית. הניסיונות להלאמת מוסדות הדת הגיעו לשיאם באותה שנה, עם כליאתו של הארכיבישוף ויצ'ינסקי ונושאי משרה רמה נוספים. כנסיות ומנזרים נסגרו, ולאחר שבוטלה התכנית "לחלן" את קו הרקיע של ורשה ממגדלי הכנסיות, הוחלט לבסוף על הקמת ארמון התרבות והמדעים ברוח הריאליזם הסוציאליסטי, שסימל את השליטה הקומוניסטית על פני זו הכנסייתית.

השביתה בפוזנן (1956) היתה תגובה ראשונית לתהפוכות שהחלו בעידן הפוסט-סטליניסטי. הביקורת כלפי המפלגה הקומוניסטית – מבנים ומבחוץ - גברה, ורמת החרדה  מפני השלטון ירדה. אם להוסיף לכך את רמת החיים הנמוכה בלאו הכי של העם, לא פלא אפוא שהלחץ פרץ בדמותן של הפגנות המוניות בעיר פוזנן. ההמונים החלו צועדים ברחובות, נושאים דגלים ושרים שירים דתיים, דורשים "לחם וחופש". משרדי המפלגה והמשטרה הותקפו. השביתה הובילה לתגובת נגד קשה מצד הרשויות, במהלכה נהרגו 76 מפגינים ומאות נוספים נפצעו. ההפגנות היו סימן לבאות, בכל הנוגע לעתיד המפלגה הקומוניסטית בפולין, במידה שלא יחול שינוי מהותי במדיניות.

אירוע משמעותי נוסף התרחש באותה שנה – כמיליון צליינים הגיעו באותה שנה לצ'נסטוחובה כדי לחגוג את היובל השישי לגאולה מידי הכובש השבדי. מעצם היותו אירוע דתי מאורגן, היה זה מיצג כוח אדיר ולא-אלים, שהבהיר כי ההתנגדות והביקורת כלפי השלטון הראשי במוסקבה לא יחלפו מעצמם.

בפני המפלגה לא נותרו אפשרויות רבות. שינוים שיתאימו הן לעם הזועם והן למפלגה הקומוניסטית במוסקבה היו כורח המציאות. מתוך החשש הגובר ליציבות השלטונית בפולין, הובא לוורשה כוח צבאי סובייטי, ובאישון לילה הגיעה גם משלחת של השלטון הסובייטי, בתוכה גם חרושצ'וב עצמו. גומולקה, כנציגה הטרי של המפלגה, הבטיח לערוך שינויים שייטיבו עם העם הזועם מחד, אך לא יפגעו בצביון השלטוני של מוסקבה מאידך. דיכויין האלים של השביתות בהונגריה שיחק לידיו של גומולקה, וביחד עם שורה של רפורמות מקיפות שקיבלו את ברכתה של מוסקבה, קנה גומולקה 'שקט תעשייתי' מצד העם הפולני עד לפרץ השביתות המשמעותי הבא.

הפרה נוספת של השקט נרשמה בינואר 1968, לאחר פעולה חתרנית של ראש מפלגת הפרטיזנים והמנהיג הלאומני מוצ'אר, בעקבותיה הורה גומולקה על הפסקתו של מחזה (שנחשד בתוכן חתרני) שרק עלה בוורשה, ומאסרם של סטודנטים הקשורים למחזה. מחאה מצד הסטודנטים פרצה באוניברסיטת ורשה, עם בוא הבשורה על הצנזורה, וזו התפשטה לערים נוספות כאש בשדה קוצים. המחאות דוכאו ביד קשה על ידי המשטרה, ואלפים נעצרו. בכל רחבי המדינה התעוררה מחאה מתוזמנת היטב על ידי מוצ'ר בגנותם של הסטודנטים היהודים שהפרו את הסדר הציבורי. הציונים מבית הואשמו בחתרנות כנגד השלטון ובניסיון לפגוע במפלגה הקומוניסטית. התוצאה מבחינת המדינה היתה הרסנית – גל הגירה אחרון של יהודים מהמדינה יצא לדרכו, עמו נמנו רבים מידיי מהאינטלקטואליה הפולנית. יחד עימם עזבו גם לא-יהודים, גם הם נמנים עם שכבות המשכילים. נזק בינלאומי חסר תקדים נגרם לתדמית המפלגה הקומוניסטית הפולנית. חשוב להדגיש כי בניגוד למחאה בפוזנן ואלו העתידות לפרוץ בגדאנסק, כאן לא היתה תמיכה מצד הפועלים, שישבו בצד ולא גילו רצון למעורבות..

רפורמה שתוכננה כדי להקל במקצת על הלחץ הכלכלי, החלה בעליית מחירים משמעותית. החלת השינוי נעשתה בהפתעה גמורה, ותוכננה בסמיכות רבה לאירוע דתי חשוב במעלה –חג המולד (בל נשכח כי פולין היא קתולית ברובה המוחץ). בנוסף, המצב הכלכלי הירוד, ביחד עם הכרה מצד שכבות שלמות באוכלוסיה כי לא תבוא כל נחמה מצד המפלגה הקומוניסטית, גרמו להתקוממות עזה. שביתה תקדימית בהיקפה פרצה בנמלי פולין - גדאנסק וגדיניה. כעת דרשו השובתים לא רק שיפור משמעותי מיידי במצב הכלכלי, אלא גם את הזכות ליצור איגודי סחר חופשיים, דבר שעמד בסתירה מוחלטת לדוקטרינה הקומוניסטית. גומולקה הורה לצבא ולמשטרה להפעיל כוח, ו-16 פועלים נורו למוות בחזית מספנות לנין בגדאנסק. מוסקבה מיהרה להתערב, וגומולקה הוחלף באדוארד גיירק. עם שובם של העובדים מחופשת החג, כשההכרה כי דבר לא ישתנה חלחלה בהם היטב, החריפו השביתות ונמלי פולין (כולל זה שבשצ'צ'ין) הושבתו לחלוטין. גיירק פנה אל השובתים עם חבילת הטבות שכללה הצעה  לשיפור משמעותי בתנאי העבודה, שחרור עובדים שנעצרו במהלך השביתות והבטחה לבצע חילופים משמעותיים בראשות המפלגה. רק לאחר התרחבות השביתה למפעלי הטקסטיל בלודז', צורפה הבטחה לביטול עליות המחירים ורוחות המחאה שקטו. בנוסף, איגודי עובדים הוקמו, אך אלה היו לא יותר מאשר בובת קש, שכן היו כפופים ישירות למפלגה ונוהלו לפי גחמותיה. הפעם היה זה תורה של האינטלקטואליה הפולנית לעמוד מן הצד, ולהימנע מהתערבות בהפגנות.

הרגיעה נמשכה כל עוד התמידה המפלגה להעלות את רמת החיים, דבר שלא יכול היה להימשך לנצח. הכסף הזר שזרם אל המדינה היה למעשה הלוואות שהמדינה התחייבה להחזיר, אך ככל שחלפו הימים התקשתה המדינה לעמוד בהתחייבויותיה אלה. בעקבות משבר הנפט ב-1974, קטן ייצוא הפחם של פולין, ופרויקטים כלכליים דשדשו או כשלו. ככל שחובות המדינה גדלו, הצטמצמה זרימת הכסף ועמה גם הייבוא של מוצרי מזון. המחסור בחנויות הורגש היטב. אם לא די בכל אלו, גיירק התמיד לדחות את קיומן של הבטחות בעלות ערך רגשי, דוגמת הקמת אנדרטה לזכר הרוגי ההפגנות של 1970 והגדלת היענותם של האיגודים הכפופים למפלגה לדרישות הפועלים.

 

מהלך פוליטי של הכנסייה – בחירת הארכיהגמון של קרקוב כאפיפיור

"אמו הקדושה של אלוהים!" היתה תגובתו רבת הפליאה של גיירק, מזכיר המפלגה, כשהתבשר על בחירתו של קרול ויטילה, הארכיהגמון של קרקוב, כאפיפיור. המפלגה ברשותו של גיירק השכילה לחזק את קשריה עם הכנסייה, מתוך הבנה כי היא המפתח לשמירה על השקט הציבורי, אך אין ספק כי הבשורה מהוותיקן היתה מהלומה קשה שלא היה ברור כיצד להתמודד איתה.

הפולנים - קומוניסטים ואופוזיציונרים, פועלים ואנשי אקדמיה - התמלאו תחושה עמוקה כי אלוהים לצידם, עת ויטילה זכה בתפקיד. השמחה גברה עוד יותר בעת ביקורו הראשון של יוחנן פאולוס במולדתו ב-1979. מיליונים התגודדו כדי להאזין לו בטקסים דתיים. לראשונה, מתוך החיזוק המורלי ובעיקר בעקבות אכזבה מתמשכת מגיירק שלא עמד בהבטחותיו, החלו הפועלים, האינטלקטואלים והכנסייה לשלב כוחות ביעילות גוברת והולכת. בתחילה התמקדו המאמצים לא בהחלפת המשטר, כי אם בעקיפת סמכותו. פעילות זו כללה בין היתר,הקמת איגודים אלטרנטיביים לאלו הריקים מתוכן מטעם המפלגה. איגודים שכבר היו קיימים, כגון 'הועד להגנת העובדים' של מיכניק ו-'ועד הייסוד של האיגודים המקצועיים החופשיים של חוף הים' שבין חבריה היה לך ואלנסה, התחזקו וצברו אהדה ציבורית. השמחה הרבה והתרוממות הרוח לא נעלמו מעיניהן הפקוחות של המפלגה ומוסקבה.

כיום, בראיה לאחור, ברור לכל כי למעמד הכנסייה הקתולית בפולין תחת השלטון הקומוניסטי היה משקל רב בהכרעה בסוגית בחירתו של קרול ויטילה לאפיפיור. בחירתו של ויטילה קטעה רצף של קרוב ל-500 שנים של אפיפיורים איטלקים, והוא היה לאפיפיור הראשון מפולין. יוחנן פאולוס השני התמיד להתייצב ללא היסוס כנגד הקומוניזם והאתאיזם הקומוניסטי שנכפה על החברות בגוש. התרוממות הרוח הדתית שבחירתו השרתה על פולין היתה צפויה למדי והשפיעה רבות על עתידה. עובדה זו מחוזקת גם על ידי ניסיון ההתנקשות באפיפיור בשנת 1981. החקירה שלאחר האירוע העלתה כי ניסיון ההתנקשות הוזמן על ידי מנהל המודיעין הראשי של ברית המועצות (למרות שמעולם לא ניתנה הודאה בכך).

החשמלאי שהפך למנהיג של עם:

שביתת המספנות בגדאנסק והקמת תנועת הסולידריות

כבר בשביתות של 1970 לקח ולנסה תפקיד הנהגתי חשוב. הוא השכיל לנסות ולהרגיע את הקהל המשולהב, מתוך הבנה כי האלימות המשטרתית נועדה להתגרות במפגינים ולהפלילם. כשנתפס ונחקר, ניצל בזכות העובדה שהיו בין השוטרים מי שיכלו להעיד על ניסיונותיו אלו. מעורבותו במחאה של 1976 גררה את פיטוריו מהמספנות.

במקומות עבודה רבים קראו את פרסומיו של 'הועד להגנת העובדים' שהתמיד לפעול כאופוזיציה למפלגת השלטון ושילב כוחות עם הכנסייה. אחד מהפרסומים החשובים הללו היה העיתון 'רובוטניק' (הפועל, בפולנית), שנכתב ונערך על ידי פועלים ואינטלקטואלים. בצד סוגיות שברומו של עולם העבודה של הפועלים, התפרסמו לעיתים קרובות מאמרי ביקורת על השיטה הקומוניסטית. לעיתים קרובות נרדפו ופוטרו המבקרים הללו, אך הם לא נכלאו. גיירק ידע כי תגובה חריפה מצידו, תעורר דרישות נוספות מהעם, וסביר שיובילו לשביתות ומחאות נוספות.

בראשון ביולי 1980 הוכרזה העלאת מחירם של מוצרי צריכה ובוטל הפיקוח על מוצרי הבשר, שמחירם נסקו בעשרות אחוזים. הקיצוץ היה מחויב המציאות עקב החוב שהתעצם, אך האחריות הכלכלית לא עניינה את הפועלים ששבו לביתם בידיים ריקות. גל השביתות שפרץ נענה בעליית משכורות קטנה והמחאה נמשכה.

הרגע המכונן הסתמן ביום חמישי, ה-14 באוגוסט. כל עובדי מספנת לנין בגדאנסק חדלו מלעבוד. רשימת הדרישות שהוצבה בפני המפלגה היתה ברורה – העלאת שכר אמיתית, השבת פועלים שפוטרו מסיבות פוליטיות (ובהם לך ולנסה ואנה ולנטינוביץ'), קיום הבטחותיו הסנטימנטליות של גיירק מאז 1970. עם הישמע דבר השביתה המוחלטת, הצטרפו למאבק פועלים נוספים ממגזרים אחרים ברחבי העיר. העיר שבקה חיים.

המרי הכללי כמעט קרס בשבת, כשמרבית פועלי המספנה נענו להעלאה בשכר שהובטחה להם, אך מנהיגי ההתנגדות סירבו להתפנות, וניסו לשכנע את עמיתיהם כי ימשיכו לשבות מתוך סולידריות עם חבריהם הפועלים. בראש המנהיגים בלט ולנסה, שהתאמץ עד מאוד למנוע את התפוגגות השביתה, ואכן, עד מהרה הצטרפו אליו מפעלים נוספים. הוחלט על הקמת 'ועד שביתה בין מפעלי', בראשו עמד ולנסה. תאום היה המפתח להצלחה, בימים בהם כל אמצעי התקשורת נשלטו על ידי המדינה.

במהלך אותו סוף שבוע, במרתון דיונים קדחתני, נוסחו דרישותיהם של הפועלים בעודם נתונים ללחצים מכל עבר. ניסיונות לסילוף העובדות ומנגנוני הצנזורה עבדו שעות נוספות. הדרישות התפרסמו ביום שני.. התביעות היו בעיקרן פוליטיות, ובחלקן עמדו בניגוד אידיאולוגי למפלגה, כמו הקמת איגודים מקצועיים חופשיים בלתי תלויים שייהנו מחופש פעולה (הכרזה על סכסוכי עבודה והזכות לשבות, למשל). חלקן - כמו הסרת הצנזורה והדרישה לבחירות חופשיות - הוסרו ברגע האחרון, מתוך הכרה שהמצב אינו מאפשר את קבלתן, עדיין. לאחר הדרישות האידיאולוגיות פורטו הדרישות החומריות, אך אלו היו פחותות בחשיבותן. האנדרטה שהיתה כה חשובה לחברי הארגון הוקמה בחזית המספנה בסוף 1980.

הגיליון הראשון של ביטאון השביתה – סולידרנושץ' ('סולידריות' בפולנית) – ראה אור בגדאנסק ב-22 באוגוסט. נציגים מטעם המפלגה מיהרו למוקדי המחאה הגדולים כדי לשאת ולתת עם הפועלים השובתים, בשעה שחילופים נעשו בצמרת השלטון. בשלב זה כבר שבתו למעלה מ-250 מפעלים ברחבי המדינה. מהוותיקן שוגר מסר תומך לקרדינל ויצ'ינסקי, אך זה ניסה לבלום את פרץ השמחה, כדי למנוע מההתפתחויות לצאת מכלל שליטה.

עד לסוף אותו חודש כבר שבתו למעלה מ-700 אלף פועלים ברחבי פולין, והמפלגה קיבלה את הדרישה העקרונית להקמת איגודים מקצועיים חופשיים. בתחילת ספטמבר הוחלט במוסקבה על החלפת גיירק בסטניסלאב קאניה. ב-17 בספטמבר התכנסו נציגים של יותר מ-30 ועדי שביתות מרחבי המדינה, ובכינוס הזה התקבלה ההחלטה על הקמת איגוד מקצועי עצמאי - 'סולידריות', שברשותו יעמוד המנהיג הבלתי מעורער של המהפכה – לך ולנסה. קצב הצמיחה של האיגוד היה דרמטי - מיליוני פולנים הצטרפו לשורותיו. האיגוד זכה לתמיכה שבשתיקה מצד הכנסייה, דבר שהעצים את הפופולריות שלו. מבחינת מוסקבה היה זה 'צעד אחד יותר מידיי', כאשר שליש מחברי מפלגת השלטון בחרו לחבור אל 'סולידריות'. היתה זו הפרה בוטה של אחד מעקרונות הבסיס של השיטה הקומוניסטית – הצנטרליזם הדמוקרטי (חופש הדיון, אחדות הפעולה). עצם כינון 'הועדה לחקירת המצב בפולין' בפוליטביורו במוסקבה, ודרגתם הגבוהה של החברים בה, מעידים על מידת הדאגה של מוסקבה באשר למה שהתרחש בפולין. הפעם, קשה היה להאשים את המפגינים בניסיון לפגוע באחדות הדיקטטורה של הפועלים – היו אלה הפועלים בעצמם שהטילו ספק במרות השלטון.

תחילתו של הסוף:

אפקט הדומינו שהוביל אל סתיו העמים ופירוק הגוש הקומוניסטי וברית המועצות

מאז החלה שקיעתה של ברית המועצות בעקבות משבר הנפט של שנות השבעים, החל תהליך דעיכת עליונותה של מוסקבה על החברות בברית המועצות ובגוש הקומוניסטי. קשה להניח אצבע על הרגע המדויק, וככל הנראה היה זה אוסף של אירועים שבישרו על בוא הקץ. בפולין נהוג להצביע על המהפכה שחלה בשנים 1980-1981 כזרז לתהליך (ביקור האפיפיור הפולני, תמיכה בהקמת תנועת הסולידריות, והכרה בתנועה כאיגוד מקצועי חופשי). היה זה תחילתו של אפקט הדומינו, שהוביל אל הסוף הבלתי נמנע.

ההנהגה הסובייטית חששה מהשפעת האירועים בפולין על המדינות הסובבות בגוש. דיונים בדבר הנהגת משטר צבאי בפולין החלו להתעורר עוד בסוף 1980. מאז הקמתו, התמידה תנועת הסולידריות לפעול באופן תגרני כלפי המפלגה השלטת. כך למשל, בנייר העמדה העיקרי של התנועה נמנעו מהוספת סעיף המחייב אותה להכיר בתפקידה המוביל של המפלגה הקומוניסטית (הוויתור אושר בתמורה להסרת האיום לשביתה). למזלה של פולין, היתה ההנהגה הסובייטית שקועה בצרות דחופות יותר, ותפקיד הרגעת רוחות המהפכה הועבר לידי המפלגה הפולנית.

ב-1981 מונה הגנרל וייצ'ך יארוזלסקי לראש הממשלה, מה שהרגיע את הצמרת הסובייטית. מינויו נעם גם לעם הפולני, לפחות בתחילת דרכו, בשל הרקורד הצבאי הנקי והפרו-פולני שהיה לו. עוד מראשית כהונתו השכיל להבין כי לא יהיה מנוס מהחלת משטר צבאי בפולין. היתה זו הועידה הכלל ארצית של הסולידריות בספטמבר 1981, שהכריזה בתמיכתה "בכל מי שיחליטו לעלות על הדרך הקשה של המאבק למען איגודים מקצועיים וחופשיים", שהקדישה את הסאה במוסקבה. ההצהרה נתפשה כרצון "לעורר הסתה במדינות הסוציאליסטיות ולדרבן קבוצות של בוגדים מכל סוג ומין". בתגובה, הכריז יארוזלסקי, שבדיוק מונה כמזכיר המפלגה הראשי במקומו של קאניה, על כינונו של משטר צבאי. המשטר נכנס לתוקפו עם כניסת ראשוני הטנקים לרחובות ורשה ב-13 בדצמבר 1981.

מעצרים פוליטיים רבים, ובכללם מצמרת ארגון הסולידריות, תוגברו בהידוק האחיזה מצד רשויות האכיפה. פעילותה של תנועת הסולידריות הושעתה עד להודעה חדשה. באופן אירוני, דווקא כשזכה בפרס נובל לשלום, היה ולנסה מנוע מלנסוע לשבדיה לקבלו, מתוך הבנה כי השלטונות לא יאפשרו את חזרתו. תהפוכות פוליטיות רבות המשיכו לגעוש במדינה ובמדינות הסובבות אותה לאורך כל אותו עשור, אך משנפרץ השכר בפולין, היה ברור כי זהו אך עניין של זמן. הלחץ הכלכלי בגוש כולו נתן את אותותיו, וגורבצ'וב הכריז על שתי תכניות משמעותיות שנועדו לעצור את קריסתו הכלכלית של הגוש – הפרסטרוייקה (בנייה מחדש), והגלסנוסט (הפתיחות). משאלו לא סייעו בייצוב המצב, הודיעה ברית המועצות כי שטח הביטחון (מדינות הגוש שבאירופה) אינו רלוונטי ואין בכוונתה להתערב עוד בענייני הפנים של המדינות.

היתה זו ירית הפתיחה של 'סתיו העמים': בבחירות חופשיות שנערכו ב-1989 בפולין נחלה המפלגה הקומוניסטית מפלה מוחצת. חברי ארגון הסולידריות זכו ברוב מוחץ לשליטה בסיים, וממשלה לא קומוניסטית הושבעה בספטמבר, לראשונה מאז שנות הארבעים. לך ולנסה זכה במרוץ לנשיאות. הונגריה שינתה את שיטת המשטר מרפובליקה עממית לדמוקרטית באוקטובר אותה שנה, וגם היא יצאה לדרך חדשה - אקס ופוסט קומוניסטית. משנפרצו גבולות הונגריה, גרם זרם אדיר של מהגרים ממזרח גרמניה אל מערבה לחומת ברלין להיות מיותרת. בנובמבר של אותה שנה, לאחר שחצצה בין מזרח למערב גרמניה, נפלה גם החומה, וב-1990 אוחדה העיר ושבה להיות בירת גרמניה. לאחר מכן הגיעה תורן של צ'כוסלובקיה (מהפיכת הקטיפה), בולגריה ורומניה.

אחרי שביטל גורבצ'וב את דוקטרינת ברז'נייב, הצלחתן של המהפכות היתה מובטחת. סופה של המלחמה הקרה הוכרז במאלטה בדצמבר 1989. עם פירוק הגוש גבר הלחץ הפנימי לפירוק ברית המועצות, והכרזה רשמית על כך יצאה מרוסיה בדצמבר 1991. העולם יצא לדרך חדשה, פוסט קומוניסטית.

 

מקורות מידע ששימשו לכתיבת המאמר

  • Lukowski J., Zawadzki H. A concise history of Poland (2006); 2nd edition, 7th printing, Cambridge university press, pages 281-318

  • Zamoyski A. The Polish way – a thousand-year history of the poles and their culture (1997), 4th printing, Hippocrene Books NY, pages 373-397

  • Marat A. Solidarność – Twenty years of history (2000); Translation: Urbanowicz A., Zielińska J; Polska agencja informacyjna, pages 11-23

  • בראון א. עלייתו ונפילתו של הקומוניזם (2009) (עורך: אלי שלתיאל, תרגום: כרמית גיא), הוצאת עם עובד, ספריית אופקים.  עמודים 465-481

  • ברונובסקי י., קוזלובסקי מ. סיפורה של פולין – מדינה בת אלף שנים (2003), הוצאת המכון הפולני, עמודים 68-79

  • ויידה א. (במאי) (2013) ולנסה – איש של תקווה [סרט קולנוע]; פולין