זכרונותיו של חסיד אומות עולם
יז'י קוז'מינסקי
תרגום ועריכה: יער ארז
מבוא
השנה היא 1942. מחצית מפולין תחת השלטון הגרמני. החלק האחר בשליטת בריה"מ. חלקה המערבי של פולין סופח לרייך הגרמני. בחלק זה של פולין בשנת 1939 נסגרו בבתי ספר הציבוריים והאוניברסיטאות. השימוש בשפה הפולנית היה אסור ברחוב, בתחבורה ציבורית ובבתי קפה. הוצאת ספרים ועיתונים פולניים הייתה אסורה בתכלית. תיאטראות, כנסיות וספריות נסגרו. יותר ממיליון פולנים (בעיקר רופאים, עו"ד, מהנדסים, מורים ובעלי השכלה גבוהה) גורשו מבתיהם שבאזורים אלה. הם נצטוו לצאת מן הבתים תוך 30 דקות, שניתנו לאריזת חפצים אישיים בלבד. הם גורשו אל איזור השלטון הצבאי - הגנרל גוברנאמן; שם, הושארו בשדה, על מנת לדאוג לעצמם. רבים לא שרדו.
בירת הגנרל גוברנאמן הייתה קראקוב. אך וורשה נותרה העיר המרכזית בפולין למרות שלושה שבועות של הרס שעברו עליה במהלך ספטמבר 1939. תוך כדי הכיבוש התחוללו בוורשה קרבות מרים בין הכובש הנאצי למחתרת הפולנית.
היהודים מן האיזורים המערביים, גורשו מייד עם הכיבוש, מעיירותיהם הקטנות לגטאות הגדולים בגנרל גוברנאמן. הממשלה הפולנית הגולה ארגנה עזרה עבור היהודים המגורשים מן האיזורים המערביים, וכן ככל האפשר, עבור אלה הסגורים בגטאות. ארגון העזרה היה קשה ביותר, שכן השלטונות הגרמניים הכריזו כי כל פולני העוזר ליהודי ייענש במוות עם כל משפחתו.
ברחובות החלק הפולני של וורשה נתפשו ע"י הגרמנים קבוצות של אזרחים אשר הוצאו להורג באופן מיידי ברחוב. מעשרה עד מאתיים פולנים הוצאו להורג בכל פעם. אלפי פולנים אחרים נתפסו ברחובות ונשלחו למחנות עבודה בבתי חרושת צבאיים בגרמניה וכו'. בית המשפט הפולני המחתרתי השיב בשם המדינה הפולנית בעונשי מוות לפולנים משתפי פעולה עם הגרמנים. כאלה היו חיי היום- יום בוורשה. אך היו גם חיים אחרים. מסוכנים וקשים עוד יותר – חיי אלה שעזרו לנזקקים – בעיקר לאזרחיה היהודים של פולין הסגורים מאחורי חומות הגטו ומצפים לשווא להצלתם או למותם.
זהו סיפורו של איש צעיר וצנוע, אשר הציל 26 יהודים מהגטו, העביר אותם למקום מחבוא, שמר עליהם לאורך מספר חודשים, תחת סכנה מתמדת של הסגרה ומוות, עזר להם להשיג מזון ואף עבודה, תחת שלטונם של הגרמנים בוורשה.
זכרונות
שמי יז'י קוז'מינסקי. בסוף 1941, משפחתנו בת ארבע הנפשות, עברה מכפר שליד סנדומייז' אל וורשה. התחלנו את חיינו בוורשה ברובע- ZOLIBORZ, בבית קטן ברחוב TUCHOLSKA מספר 30. אבי עבד, אני הייתי אז בן 17,למדתי בבית ספר מחתרתי, אמי החורגת הייתה עקרת בית, וגדלה את אחי החורג בן השנתיים. כמהגרים לעיר, לא הכרנו איש מן השכנים, וחיינו בבידוד מוחלט. איש לא ביקר בביתנו, למעט גובה הגז- מר IZYCKI, אשר זכה לאהדתנו ואמוננו.
מאוחר יותר, בחורף 1942, מר איצ'קי הציע לאבי לקבל לביתנו קבוצה בת שלושה יהודים אשר נמלטו מן הגטו, ומחפשים מחסה. אבי הסכים, ולמחרת היום הגיעו לביתנו שלושה אנשים- אישה ושני גברים. אחד מהם, שמואל ציטרין (סטניסלאב), שען במקצועו, היה בעלה של הגברת, שמה היה פאניה. השלישי, ירחמיאל כהן (רומן), היה מנהיג הקבוצה. הוא היה חכם ובעל תבונה. הוא הרשים אותי בדעתנות שלו, ובידע שלו אודות החיים. מהר מאוד נוצרו בינינו קשרי חברות חמים. לעיתים מזומנות, הייתי יושב בחדרם, ומביט בעניין רב בעבודת השענות של ציטרין. הוא היה מרכיב שעונים, שנמכרו לאחר מכן ע"י אבי, לשם מימון מחייתם של השלושה. ציטרין ניסה ללמד אף אותי את עבודתו, אך ללא הצלחה. לבסוף הודה, כי אין לי מספיק "תחת" כדי להיות שען.
מהר מאוד הייתה לי משימה אחרת לביצוע: לאחר מספר שבועות, היה זה, ככל שאני זוכר פברואר 43', הסתבר שנגמרו חלקי החילוף לשעונים שהביאו איתו השען. כך, משציטרין לא יכול היה לייצר שעונים חדשים, כהן החל לשכנע אותי לערוך מסע אל תוך גטו וורשה, על מנת להביא משם חלקי חילוף לשעונים מספק חלפים אותו הכירו. סקרנותי גברה לבסוף על החשש. החלטתי לעשות זאת. הבנתי שהמחסור בחלקי החילוף לא מאפשר לאבי להשיג את הכסף לצורכי המחייה שלהם. אותה עת, לא ידעתי, כי לכהן יש בן צעיר, המוסתר ע"י גברת אחת בוורשה, בעבור סכום כסף נכבד. הוא עשה הכל על מנת להשיג כסף למטרה זו.
השגתי סרט זרוע כזה שכל היהודים בגטו חייבים היו לענוד. מר כהן צייד אותי במכתב, ובעצות כיצד להיכנס בשלום אל הגטו. אחת העצות החשובות ביותר הייתה לענוד את סרט הזרוע מיד לאחר מעבר החומה.
נכנסתי לגטו. חציתי את החומה בפינת הרחובות לשנו וכרמליצה. אחרי שענדתי את סרט הזרוע והבטתי היטב מסביבי, הגעתי לכתובת הראשונה שבידי. ההצצה הראשונה ברחובות הגטו היוותה עבורי שוק מוחלט - מעבר לגבולות הפסיכולוגיים של הפחד, הסקרנות וגם הרגש. בצד החומה שלנו אמרנו שהמצב בגטו בטח נורא. במציאות היה כך באמת. נאלצתי לעמוד עתה בפני מציאות זו.
הבית ברחוב לשנו 64/62 יצר קומפלקס נפרד של שני בתים גבוהים מאוד, הבנויים בניצב לרח' לשנו. המרחב ביניהם יצר תחום חצר נפרדת לתושבים של בתים אלו. באופן מסויים הם חשו בטוחים יותר בחצר זו מאשר ברחוב הפתוח. האנשים אותם חיפשתי חיו בתוך הקומה החמישית, הייתה זו משפחה גדולה. בראשה עמד יהודי בשם שמואל גלזר, כשהקשתי על דלתם הם פתחו אותה בתדהמה ובחשדנות. אך המכתב מכהן הרגיע את חרדותיהם. במהלך השיחה הובהר לי כי איסוף וריכוז חלקי חילוף לשעונים בכמות המבוקשת הוא מורכב ביותר ועלול לקחת זמן רב. במילים אחרות, לא ניתן לעשות זאת באופן מיידי. הם נתנו לי מכתב למר כהן ושאלו מתי אוכל לבוא שוב. חסר שביעות רצון מהתפנית במצב חזרתי הביתה ללא הרפתקאות מיוחדות. מהמכתב שהבאתי, הסתבר שגלזר ומשפחתו, בת שבע הנפשות, מעוניינים לחצות את החומה לצד הפולני יותר מאשר לספק חלקי חילף לשעונים. שיתוף פעולה עתידי בנושא חלקי החילוף הם מתנים בסיוע לחילוצם מהגטו. הפתרון הפשוט והטוב ביותר עבור כהן היה להוציא את גלזר ומשפחתו מן הגטו לביתנו. הוא החל לשכנע ת אבי לעשות זאת:
"האם תסכים לקבל עוד כמה נפשות בטובך" בתחילה אבי לא היה מוכן לשמו על כך, אך לאחר הפצרות בלתי פוסקות של כהן עמדתו השלילית נחלשה. השיחה הראשונה הרצינית בנושא הראתה כי בתנאים הנוכחיים בלתי אפשרי להרחיב את מקום המסתור לשבעת האנשים שמנתה משפחת גלזר. היה הכרח למצוא בית גדול יותר, ועדיף מחוץ לעיר. כך התחלתי את מסעות השליחות שלי אל הגטו וחזרה. לעיתים היו מסעות אלה בעייתיים במיוחד. למשל: פעם בעוזבי את הגטו הושטתי ראשי כדי להציץ מעבר לחומה וראיתי הבזקים של יריות. שמעתי את הכדורים פוגעים בחומה שלידי, הסתובבתי לאחור בבהלה ונמלטתי. אם השומר הגרמני היה מחכה שאטפס לראש החומה על מנת לירות בי, לא הייתי יכול לכתוב שורות אלה כיום.
בפעם אחרת כשהייתי כבר בצד הפולני של החומה, נתפסתי ע"י שוטר פולני. נאלצתי לשחד אותו על מנת להשתחרר.
הקשר עם גלזר נעשה באמצעות עובד במפעל תעשיות S.C.. הפגישה אורגנה ברח' לשנו. מתוך הגטו בא מר קרישק (J. KRYSZEK), אחיה של מינה גלזר. הוא שילם שוחד לחיילים השומרים, נפגש עם אבי, וקיבל את הצעתו להסכים ולשלם עבור שכירת בית גדול בפרבר וורשאי. כאן אני חייב לציין כי משפחתנו, אעפ"י שהצלחנו עד אז לכסות את הוצאות המחייה של שלושת היהודים שהסתתרו בביתנו, לא הייתה מסוגלת לעמוד בקנייה או בשכירות של בית או דירה עבור קבוצת אנשים גדולה.
החיפוש אחר בית מתאים החל ובסוף מרץ 1943 נמצא בית בודד ב"וואבר" (WAWER), שליד וורשה. הכנת הבית לקליטת הדיירים החדשים ארכה מספר ימים, אך הבעייה הגדולה ביותר הייתה להעביר לשם את שלושת היהודים שבביתנו. כהן נראה טוב דיו על מנת להסתובב בחוץ בעצמו, אך הציטרינים נראו בצד זה של החומה חשודים מאוד בחזותם החיצונית.
לבסוף, כל השלושה הועברו בהצלחה למקום החדש. כעת החלו ההכנות להוציא את משפחת גלזר מן הגטו. בשל כך נאלצתי שוב להיכנס אך הגטו על מנת לסכם עימם את המקום והתאריך ליציאה מן הגטו.
בחרתי את אחד מימיי ראשון בחושבי שיהיה זה היום השקט ביותר, ואהיה מסוגל להוציא לפחות בן משפחה אחד מן הגטו. יום קודם לכן, הלכתי לרחוב לשנו, ולהפתעתי, ראיתי שם חיילים רבים מיחידות ה- S.S. הליטאיות, וכן שוטרים רבים. לא היה כל סיכוי לעבור שם את החומה. הסתתרתי בהריסות בניין סמוך. הזמן עבר ושעת העוצר הגיעה, החלטתי לשוב הביתה, אך כשיצאתי מן ההריסות וממחבואי, הרחוב היה ריק. ללא כל בעייה נכנסתי לגטו ואחרי זמן קצר הייתי בבית משפחת גלזר. דחינו את השיחה למחר, ולאחר ששתינו תה, הלכתי לישון.
בסביבות חצות, נעורתי ע"י הרלינג גלזר שאמר: "מר יורק, קום בבקשה, יש פעילות כלשהי בשטח". נשמעו יריות, אך בחוץ הכל נראה שקט. התלבשתי, אך לאחר מכן הלכתי שוב לישון.
בבוקר ה- 19/04/1943, כשהתעוררתי, הייתה תנועה רבה סביב הבית. חרדה הורגשה בקרב האנשים מלבד, הלינ'קה הקטנה ומלבדי שלא ידענו מה מתרחש. החצר בין שני הבניינים התמלאה באנשים. איש לא יצא לרחוב מחשש יריות הגרמנים.
לעת ערב הגיעו חדשות מדאיגות. בצד השני של הגטו החל קרב בין הגרמנים למורדי הגטו היהודים. מידע מדוייק החל להגיע. במצב רוח קודר בילינו את יום ראשון בלילה. ביום שני, באורח כלשהו המצב הוקל. האנשים, למרות החרדה, יצאו לרחוב. בערב הגיעו שמועות שבבוקר הבא, יום שלישי, על כולם להגיע לאומשלג- פלאץ, משם יועברו למחנות עבודה.
התייעצתי עם הגלזרים מה לעשות. הייתי לכוד. כל המשפחה הייתה כבר מוכנה לעזוב. הם השיגו קשר עם האנשים שהתמחו במעבר חומה. אך האם הם יצליחו לעשות זאת עתה?
הם ביקשו לעזור גם לי לצאת עימם, אך אני החלטתי להסתכן בעצמי, מאחר שראיתי פולנים אחרים הנכנסים לגטו לצורכי מסחר בתנאים דומים. לאחר יום שלם של דיונים ללא שנמצא פתרון הולם, חזרתי אחה"צ אל גלזר. הרחוב היה מלא אנשים, שכן הגרמנים ביטלו בלילה זה את העוצר. בהשאירי בידי גלזר את כתובת בית המסתור (WAWER, BLEKITNA 15), יצאתי לרחוב והלכתי לכנסייה לראות אם ניתן לצאת משם מן הגטו, אך כל התקוות נגוזו בראותי את השומרים.
כל תנועותיי נצפו ע"י שוטר יהודי צעיר ששאל אותי ישירות אם אני מתכוון לקפוץ מעבר לגדר, כשאישרתי הוא שאל מה אני מתכוון לעשות שם, הוא הופתע כשעניתי לו: "אלך הביתה". "אתה בר מזל", הוא אמר. "לנו זו הדרך היחידה ללכת אל הפרטיזנים שביער. יש לי אפילו כתובת בז'ירדוב (ZYRARDOW), אבל איך להגיע לשם?!".
זו הייתה, כמובן, שאלה ללא מענה. הוא ביקש ממני לחכות מעט לשובו. הוא שב עם אחיו התאום. היה לו בקבוק וודקה. הבקבוק הוצע לחייל השומר על הגדר על מנת שיתרחק מן המקום. כעת היינו אמורים לקפוץ מעבר לחומה. כשהסב החייל את גבו, קפצנו כולנו מיד ונחתנו ברחוב בקרבת הכנסייה. למרות שהשעה הייתה קרובה לחצות, הייתה ברחוב שורה של שוטרים השומרים על חומת הגטו. בקרבה למקום מחבואינו עמד במרכז הרחוב שוטר שהביט אל עבר רחוב כרמליצקה (KARMELICKA). תכננו לקפוץ אל מעבר לרחוב ולהתקדם במעבר מכניסה של בית אחד למשנהו. עמדנו כבר לצאת לדרך שניות לפני ששמענו קולות צעידה ברחוב- ואז חלפה על פנינו קבוצה של "שוטרים כחולים". יצאנו מיד אחריהם כדי לנוע בעקבותיהם, אך השוטרים נעצרו באמצע וכך גם אנו. לבסוף השוטרים התקדמו הלאה ואנחנו הסתובבנו לאיטנו לעבר צידו האחר של הרחוב.
הז'אנדארם שעמד בסמוך הביט בתחילה על קבוצת השוטרים הנעלמת ואז לפתע הבחין בנוכחותנו. כשאקדחו בידו הוא התחיל לנוע לעברנו. כשהתקרב שאלתי אותו אם הוא מבין פולנית, ואז הוא צעק "הונד אוך" (ידיים למעלה- בגרמנית), וציווה עלינו לעמוד כשפנינו אל הקיר. נענו לאיטנו והדבר הציל את חיינו. נחקרנו ע"י הז'אנדארם שדיבר פולנית שוטפת. ניסיתי לשכנע אותו שאנחנו סוחרים המבקשים להגיע אל הגטו על מנת לקנות סחורות זולות. סיפרתי לו שאנחנו לוקחים לגטו ירקות וסחורות אחרות שלא ניתן להשיג שם. לאט- לאט, נראה היה שהז'אנדארם נאות לתת לנו ללכת, אבל הוא חושש לעשות זאת בגין העוצר המוטל על העיר. הוא הציע לנו להסתתר עד הבוקר באחת מן הדירות הריקות בבית סמוך, וכך היה.
כשחזרתי הביתה, כולם בירכו אותי כאילו אני ניצול. הם הניחו שמתי. אחרי יומיים- שלושה, העירה אותי אימי החורגת ואמרה: "יורק קום! גברת אחת מבקשת לדבר איתך, היא נראית משם... ואכן הייתה זו מריה וידבסקה (MARIA WIDAWSKA)- מתווכת שסיפרה לנו שקבוצת היהודים של משפחת גלזר כבר בצד הפולני, והם מבקשים לקחת אתם מעליית ביתה אל דירת המסתור.
בדרכנו אל תחנת "וואבר" היא סיפרה לי כיצד הם הצליחו להימלט מהגטו: בתמורה לסכום כסף אדיר נמצאו גרמנים שהעבירו אותם אל הגטו הקטן, לרחוב וואליקוב (WALICOW) שנועד לגירוש מאוחר יותר, שם יצרו קשר עם שתי פולניות, עובדות שלהן לשעבר, אירנה ומריה קאליש (KALISZ), אשר יצרו קשר עבורם עם מבריחים מקצועיים, בעזרתם יצאו מן הגטו והועברו לרחוב פלוצקה (PLOCKA), שם הוחבאו. אבל לא כל הקבוצה ברחה: בניסיון לחצות חומת הגטו אנדה הרלינג נתפסה ע"י שוטר יהודי.
כשהגענו למקום המחבוא יכולנו לתכנן את העברת היהודים לדירת המסתור. תחילה הועברו הנשים: מינה גלזר ואחייניתה- הלינק'ה הרלינג, שאימה אנדה נשארה בגטו. הדרך מוולה (WOLA) לוואבל הייתה ארוכה מאוד. היה צורך להחליף בדרך שתי חשמליות ועוד ללכת שעה ברגל. הגענו לשם בסביבות הצהריים. אני חזרתי לבדי על מנת להעביר את יתר האנשים. לקחתי את אחיה של מינה, יאז'יק קרישק. הוא נראה חשוד מאוד. למרות זאת, המסע עבר ללא בעיות. תכננתי להעביר גם את מר הרלינג, אביה של הלינקה באותו יום, אך בשל שעת העוצר נדחה הדבר ובוצע ביום הבא. עם שני הנותרים היה המצב קשה הרבה יותר ומסוכן באופן קיצוני: יצחק קרישק, בן דודה של מינה, נראה "רע" מנקודת מבט של הצלה, כלומר: היה בעל מראה יהודי טיפוסי, אך שמואל גלזר נראה "גרוע בהרבה". איך שהוא הצלחתי- קודם כל העברתי את קרישק, ומעט לפני החשיכה גם את גלזר.
הברחנו קבוצה של תשעה יהודים! אולם הם לא יכלו לשהות בדירת המסתור סתם כך, שמא יופיע במקום מישהו זר, ולכן התחלנו מיד לבנות בונקר במרתף. זה לקח זמן רב ומאמץ גדול, אך אחרי ימים מספר הבונקר היה מוכן. מאידך החלו לצוץ הבעיות: אספקת המזון ל- 13 אנשים – בני משפחתנו והיהודים שאיתנו, הייתה הבעיה המרכזית, הבעייה השנייה הייתה מתחים פנימיים בתוך הקבוצה.
רומן (כהן) האשים את גלזר בכך שלא הביא איתו את חלקי החילוף של השעונים כפי שהבטיח. גלזר התגונן וטען שביציאתו החפוזה מן הגטו לא יכול היה לחשוב על דבר כל כך שולי, אך עבור רומן וציטרין היו חלקי חילוף אלה חיוניים ביותר, שכן ייצור שעונים היה מקור המחייה היחיד שלהם.
במחצית השנייה של יולי 1943, מר גלזר הזמין אותי להכיר את אשתו של אחיו הצעיר, שמה היה פאניה נוביק. היא הייתה יפהפייה. היא באה אלינו עם אירנה קאליש שדאגה לעיתים לסייע פיננסית למר גלזר. פאניה, עם בעלה, אחותה באסיה עם בעלה מיטקף וחמה, חיו ברחוב סטאלובה (STALOWA). השלושה נעצרו ברחוב למול עיניה של פאניה. כולם חששו שחקירת המשטרה תוביל לכתובת זו, לכן הוחלט שהאב הזקן יעבור לבתינו בוואבר בעוד שני הזוגות הצעירים יועברו למחבוא במקום אחר. גלזר הזקן (יוסף מרדכי) היה יהודי דתי מאוד. היה לו זקן ארוך ובנסיבות הללו נראה "רע" מאוד. הוא הסכים לאחר היסוס גדול לגלח את זקנו אך נתבקש להשאיר את שפמו. הוא הולבש כמו איכר, בכובע טיפוסי, מגפיים גבוהים ומעיל ישן. אימי החורגת ואני הובלנו אותו. הלכנו לפניו כדי להסתירו ככל האפשר מעיני העוברים ושבים. הוא הלך מאחורינו בראש מורכן, ובוודאי התפלל כל הזמן לעזרת האלוהים. תפילתו כנראה, נענתה. בצהריים הגענו לוואבר, שם פגש את בני משפחתו.
דירה חדשה נמצאה עבור היהודים הנוספים בקומת הקרקע ברחוב הוזה 38 (HOZA). התחלתי בהעברה חדשה, לשם. עם שני האחיות לא הייתה בעייה. הרבה יותר קשה היה עם בעליהן. מייטק נראה טוב, גובהו היה 1.85 מ', זקוף ונאה, אך לפניו היה מראה שמי. העברתו ברחוב הייתה כרוכה בסיכון, לכן עשינו זאת זמן קצר לפני העוצר, בו הרחובות ריקים יותר. את אחיו הובלתי למחרת, יום ראשון בו התנועה הייתה מעטה, הלבשנו אותו במדים של עובד מסילת ברזל. מכאן כבר דאגתי לשתי הקבוצות.
שתי המשפחות יצאו מן המחבוא במהלך המרד הפולני (אוגוסט 1944), אך שבו להסתתר לאחר שנכשל, ונשארו במחבוא עד שחרורה של וורשה בינואר 1945. משפחת גלזר שבו ללודג'. ב- 1947 היגרו לארגנטינה וחיו בבואנוס- איירס.
יש לציין, כי במהלך שנות המלחמה בנקודות זמן מסויימות הצטרפו אל המשפחות שהסתרנו יהודים נוספים. בסה"כ הצילה משפחתי 22 נפשות.
ובצד הפולני.
בתקופה זו, רוב הנוער הפולני רצה לקחת חלק בתנועות המחתרת וללחום לחירותה של פולין. לפעילות המחתרתית היו דפוסים שונים: מחלוקה של עלוני מחתרת, דרך חבלה זעירה ועד פעילויות מבצעיות מאורגנות.
בתור נער חדש בוורשה הייתה לי בעיה קשה לשכנע את חברי המחתרת הותיקים בכנותי ובנאמנותי. זמן רב חלף עד אשר אישרו אותי כחבר מן המניין במחתרת. הודות לחברי קשישטוף סוביישצ'אנסקי (שכינויו במחתרת: KOLUMB) צורפתי לבסוף למחתרת "AK". נאלצתי לחלק את זמני בין אספקת מזון וארגון העזרה לקבוצת היהודים שבביתנו לבין פעילותי ב- "AK". נאלצתי לעמול קשות בכל אחד מן התחומים, אך לא יכולתי לספר לצד אחד על פעילותי בשני.
במהלך סתיו 1943, לקחתי חלק בפעולות מחתרת רבות שכללו מבצעים, חבלה, מודיעין ועוד. בלילה שבין 23 ל- 24 באוקטובר 1943 לקחתי חלק במבצע חבלה ברכבת שנסעה מברלין לוולקוביסק נושאת חיילי וקציני וורמאכט, אספקה וציוד. הפעולה הצליחה.
יומיים מאוחר יותר, ב- 26 באוקטובר, קיבלתי פקודה ממפקדי במחתרת ללכת אל בייאלני (BIELANY)- שכונה בצפון וורשה על מנת לקנות בדחיפות שני אקדחים בעבור שנים עשר אלף זלוטי. הדחיפות הייתה גורלית, שכן מתוך רצון להשלים את המשימה בהצלחה, רצתי אל החשמלית שבכיכר ווילסון, אבל במקום להגיע אל החשמלית נלכדתי ע"י ז'אנדארמים. בחיפוש שערכו עליי מצאו את הכסף, ונאסרתי מיד. נלקחתי אל מרכז הגסטאפו שברחוב שוכה (SZUCHA). נחקרתי, אך לא נשברתי. משם נלקחתי ל"פביאק" (PAWIAK)- בית הסוהר הידוע לשמצה ללוחמי המחתרת הפולנית שם נחקרתי עוד מספר פעמים.
ב- 10 בנובמבר 1943 נלקחתי מתאי עם רבים אחרים. כולנו היינו בטוחים כי אנו מוצאים להורג, אך נלקחנו תחת משמר כבד והועלנו אל קרון רכבת מטען. הרכבת נסעה כל הלילה, ובבוקר היינו תחת השער עם הכתובת "העבודה משחררת"- מחנה הריכוז אושוויץ. אחרי חודשיים באושוויץ הועברתי למחנה ריכוז "מאטהאוזן".
השהות במחנה ריכוז זה הוא החלק האפל ביותר בחיי. הייתי צעיר בן 19, מבחינה פסיכולוגית לחלוטין לא מוכן לחוויה שכזו. בזיכרוני חקוקה תחושה מתמדת של רעב קשה, כאבים חדים ומסדרי עמידה ארוכים ונוראים. כל אחד מאיתנו היה מוכן אפילו לזחול בחזרה למחנה אושוויץ ה"סימפטי". לאחר מספר שבועות של בידוד, במהלכו עונינו ע"י אסירים פליליים כמעט עד מוות, הועברתי אל "אאוסן- קומנדו" (קבוצת פועלים בבית החרושת למטוסים "היינקל- וורקה"; כיום זהו שדה תעופה אזרחי ליד וינה). יום העבודה שלנו ארך 12 שעות, שבעה ימים בשבוע. במהלך החודשים ששהיתי שם היו לי רק יומיים של חופשה, אחד בקריסמס ואחד בפסחא. ביולי 1944, חיל האוויר של בנות הברית השמיד את בית החרושת ואת כביש הגישה אל המחנה. אותנו העבירו למחנה אחר, שם עבדו האסירים בבית חרושת תת- קרקעי (MODLING) אך ב- 1 באפריל 1945, חג הפסחא, פונה המחנה, עם התקרבות הצבא האדום בחזרה למחנה מאטהאוזן, שם שוכנו בצריפים. רבים מתו בדרך.
כל האסירים יועדו כעת לתאי הגזים, כך שקצבת המזון היומית ירדה לכדי כיכר לחם אחת עבור 12 אסירים. תאי הגזים עבדו ללא הפסקה. צריף אחר צריף במחנה נשלחו אל תאי הגזים, אך הם לא הצליחו להמית בקצב הרצוי. יותר אסירים מתו מרעב. היו אף מקרים של קניבליזם. ב- 3 או ב- 4 במאי 1945 הופיעו במחנה שני כלי רכב של הצבא האמריקני. לו איחרו בשלושה- ארבעה ימים, היינו כולנו מתים. הם מצאו אותי עירום שוכב בין גופות חבריי ומחכה למותי. אפילו אינני זוכר שפינו אותי לבית חולים. לבסוף, לאחר מספר שבועות, הועברתי למרכז רפואי- שיקומי. החלמתי הייתה איטית, אך מלאה. שרדתי סביר להניח, אודות לגילי הצעיר. בתום המלחמה מלאו לי 20 שנה.
לאחר המלחמה
פצעיי החלו להחלים. ליד המחנה אורגן בית קברות ענק בו נקברו גופות אלו שנרצחו מרעב ואלו שמתו לאחר השחרור. אני לא רציתי להיקבר שם. רציתי למות במולדתי. בסוף יולי 1945, נרשמתי לקבוצה שהתארגנה לנסיעה חזרה לפולין. הייתי כה חלש שחששתי שאמות בדרך. בקושי רב הלכתי 2 ק"מ ממאוטהאוזן למקום בו התארגנה שיירה של משאיות אמריקאיות לנסיעה לעבר צ'כוסלובקיה. לדרך קיבלנו מדים של הצבא הגרמני. בדרך מזרחה ראיתי המוני דגלים אדומים, תמונות של סטאלין ושלטים עם כוכבים אדומים. הייתי המום מכך, אבל רק רציתי להגיע הביתה מהר ככל האפשר. חיפשתי ומצאתי רכבת לפולין. ברכבת פגשתי בחורה יהודייה ששרדה את מחנות המוות כי עבדה בתור תופרת. היא סיפרה לי שלפני המלחמה עבדה בלודג' בבית החרושת של גלזר!!! סיפרתי לה שכולם מתו (הייתי משוכנע שלא היה להם סיכוי לשרוד את המרד הפולני בוורשה). היא רק ענתה: "חבל מאוד, הם היו אנשים טובים".
לאחר שהחלפתי מספר רכבות הגענו לפולין. היום קשה מאוד להסביר ולתאר את התחושות של האנשים הפוסעים לראשונה במולדתם אחרי חוויות נוראיות שעברו במחנות. יש שבוכים, אחרים כורעים ברך לתפילה, אחרים צוחקים בקול רם ואחרים מביטים בשתיקה ומופתעים מכך שהצליחו לחזור הביתה בחיים. הייתי צריך להחליט לאן לנסוע: וורשה, כך ספרו לי, הייתה הרוסה לחלוטין, וכל תושביה, כך חשבתי, נרצחו, לכן לא הייתה לי שום סיבה לנסוע לשם. זכרתי את לודג', עיר הולדתי, וחשבתי שאם נגזר עליי, שם אעדיף למות. הייתי משוכנע שאמות בקרוב. בנסיבות כאלה, איש לא יכול לשרוד.
כעבור זמן לא רב מצאתי את עצמי בתחנת הרכבת פאברישנה (FABRYCZNA) שבלודג'. חיפשתי את המעון של הצלב האדום, ששכן, ככל שזכרתי, ברחוב קילינסקי (KILINSKI). יצאתי מתחנת הרכבת וצעדתי ברחובות המוכרים לי כ"כ. כאן נהגתי ללכת לבית הספר. בלכתי ברחוב נתקלתי בזוג אשר נראה לי מוכר. ניגשתי והתנצלתי בנימוס: "אני סבור שאני מכיר אתכם". הם נעצרו והציגו את עצמם: אדון וגברת ראדקה (RADKE). היה ברור לי מיד מניין אנחנו מכירים. סבי היה לפני המלחמה מנהל בית חרושת, וחי בבית קטן בשכנות לאדון וגברת ראדקה. הצגתי את עצמי. הם התחילו לשאול אודות הקורות אותי. לבסוף משהבינו כי הגעתי ישירות מן המחנות הם שאלו אם מצאתי בני משפחה. משהשבתי כי ככל הידוע לי כולם מתו, סיפר לי מר ראדקה שדודי ודודתי מוורשה, חיים בלודג' ומתגוררים ברחוב יאראשה (JARACZA) 13- 15.
לשמחתי לא היה גבול, אך הייתי כה חלש עד שלקח לי יותר משעה להגיע לביתם. מצאתי אותם. נשאלתי ושאלתי שאלות ללא קץ. החדשות החשובות ביותר היו שאבי שרד (!!!) וחי אי שם באזור גדנסק (GDANSK). הם ארחו אותי בביתם למנוחה שלמה.
יום אחד כשטיילתי ליד הבית חלפו על פניי קבוצה של צעירים קולניים. זזתי הצידה ולפתע שמעתי קול קורא: "אדון, אדון!!" הייתה זו הבחורה היהודייה מן הרכבת: "מר גלזר לא מת. הוא שרד וחי עם כל משפחתו בלודג', והוא עכשיו מנהל בית חרושת שמייצר בגדים לצבא הפולני במפעל שברחוב זחודנייה (ZACHODNIA)". היא הלכה לדרכי ואני נשארתי עומד נפעם מן החדשות. מיהרתי אל הכתובת שקיבלתי.
הייתי עדיין חלש מאוד. הגעתי לשם חסר נשימה. בכניסה נאבקתי בשער ברזל כבד. לפתע נתלה מישהו בחיבוק על צווארי: "אדון יורק! אתה חי!" זה היה גלזר. מסביב הביטו עובדי המפעל במנהל שלהם מאמץ אל ליבו איש חצי מת לבוש בלויי סחבות. הוא עמד שם וסיפר להם על תפקידי בהצלתו. ואז סיפר לי גלזר על ההתפתחויות שהיו בוורשה לאחר שנתפסתי ע"י הגסטאפו.
כל קבוצת היהודים ניצלה. משפחת גלזר שבה מוורשה ללודג' וחיה בקרבת רחוב ה- 11 בנובמבר ליד כיכר העצמאות. יחד הלכנו לביתו. שם שוב נערכה לי קבלת פנים. השארתי להם את כתובתי, והם הבטיחו לסדר עבורי טיפול רפואי, וכך היה. נלקחתי לרופא מפורסם שאבחן ממה אני סובל, נתן לי תרופות והודיע לי שלמרות שתהליך החלמתי יהיה ארוך, אני יכול "לשכוח מלמות". ואכן, ככל שחלף הזמן, חשבתי פחות ופחות על מוות.
משהתחזקתי מעט, נסעתי צפונה לחפש את אבי. זה לא היה קל, אך לבסוף הצלחתי. הוא מונה למנהל טכני בשירות התחבורה בעיר סופוט (SOPOT). עברתי לחיות איתו, והתחלתי להשלים את לימודיי. הבראתי. שבתי לחיים.
לאחר שהשלמתי את לימודי התחלתי לעבוד כקצין מכונות בצי הסוחר הפולני. עקב מצבי הבריאותי הקשה פרשתי מן השירות וחזרתי לוורשה- שם חיו אשתי ובתי. בשנת 1954 התחלתי ללמוד בפקולטה לאלקטרוניקה ב"פוליטכניק" בוורשה, עד שסיימתי לימודי בתואר מהנדס אלקטרוניקה מוסמך בשנת 1959. מאז עבדתי במקצועי עד 1981, שנה בה פרשתי לגמלאות. מאז אני חי בוורשה.
אחרית
לסיום, מספר פרטים על הניצולים כיום: שתי המשפחות, גלזר וקרישק, שרדו את השואה כמעט ללא פגע, בעוד שמשפחות יהודיות כה רבות נעלמו ללא כל השארת עקבות. מנקודת מבט זו, זהו כמעט נס.
כל משפחת גלזר שרדה: האב הקשיש- שמואל, האח הצעיר- שאבק והאח המבוגר- לאון, שהיגר עם אחותו הצעירה- גיטה ביגלמן לארה"ב. רק אחד מן האחים גלזר לא שרד, וגם זאת רק כיוון שהאמין לגרמנים שהבטיחו מעבר בטוח לשוויץ, והסגיר עצמו לידיהם. הוא שילם על כך בחייו.
ממשפחת קרישק לא שרדה רק אנדה הרלינג, אשר שוטר יהודי מנע ממנה בכוח לברוח מן הגטו. ביתה- הלינקה, חיה בחיפה. מינה, אחיה- יאזק, ואחיינה- לאשק שרדו. האח הבכור שרד בבריה"מ וחזר לפולין עם הצבא האדום, וחי בפולין עד גיל 96. בנו ליאון חי בישראל. האחות- נוסייה שרדה את המחנות וחיה בחולון. יש לה שני ילדים וארבעה נכדים.
במהלך השנים עזבו כל היהודים את פולין והתפזרו ברחבי העולם: קנדה, ארה"ב, ארגנטינה, מערב אירופה ובעיקר ישראל. הקשר נותק.
לאחר מספר שנים קיבלתי מכתב מגלזר בירושלים, והתחלנו להתכתב. בתחילת שנות ה- 60' הוזמנה אימי החורגת- תרזה לבקר בישראל (בביקורה בישראל הכירה ישראלי, התגיירה, התחתנה אתו, וחיה את שארית חייה בתל אביב, כגברת רות לינדנר. בשנת 1985 קבלה את עיטור "יקיר תל אביב" . היא נפטרה בפברואר 1999 בתל אביב. (י.א).
באותה עת נוסד בירושלים מוסד "יד ושם", ונחקק בישראל חוק חסידי אומות עולם. עפ"י החלטת "יד ושם" הוענק התואר לאמי החורגת ולי.
21 שנים מתום המלחמה הוזמנתי לשגרירות ישראל בוורשה לטקס בו הוענקו לי תעודה ומדליה. בשנת 1989 ביקרנו אשתי ואני בישראל בהזמנת ראש עיריית ת"א, מה שלמה להט. בשנת 1996 הוזמנתי לניו- יורק ע"י הליגה נגד השמצה, שם הוענק תואר כבוד לי ולאמי החורגת. באותה עת גם מסרתי עדות מפורטת בוידיאו לפרויקט 'שואה' של הבמאי סטיבן ספילברג.