ADAM KOREN

שני מרדים, עיר אחת

הרצף ההיסטורי בין מרד גטו ורשה למרד ורשה:

היסטוריה, זיכרון והיסטוריוגרפיה

​

מבוא

ב־3 באוגוסט 1944, יומיים לאחר פרוץ מרד ורשה, פרסם הארגון היהודי הלוחם (Żydowska Organizacja Bojowa - ŻOB ) כרוז שנחתם בידי יצחק ("אנטק") צוקרמן, ממפקדי מרד גטו ורשה ומן המעטים שנותרו בחיים מהנהגת הארגון. הכרוז, שהתפרסם ב־11 באוגוסט בעיתון המחתרתי Warszawianka, פנה אל היהודים שנותרו בחיים ברחבי העיר וקרא להם להצטרף ללחימה. בין היתר נאמר בו: "המאבק הזה הוא גם המאבק שלנו", ובהמשך: "לוחמי הארגון היהודי הלוחם עומדים כתף אל כתף עם חבריהם הפולנים על הבריקדות". לא הייתה זו פרשנות מאוחרת ואף לא ניסיון לעצב בדיעבד את זיכרון האירועים, אלא עדות שנכתבה בזמן אמת, כאשר הקרבות עדיין התחוללו ברחובות ורשה. הכרוז משקף את האופן שבו ראו לוחמי אי"ל את מקומם במרד ורשה ואת תפיסתם כי המאבק נגד השלטון הגרמני הנאצי לא הסתיים עם חורבן הגטו.

​

אף על פי כן, מרד גטו ורשה ומרד ורשה נתפסים בדרך כלל כשני סיפורים היסטוריים נפרדים. בישראל מזוהה מרד גטו ורשה בראש ובראשונה עם ההתנגדות היהודית בתקופת השואה, בעוד שמרד ורשה נתפס בעיקר כחלק מן ההיסטוריה הלאומית הפולנית. בפולין, לעומת זאת, ניצב מרד ורשה במרכז הזיכרון הלאומי, ואילו מרד גטו ורשה נלמד בעיקר במסגרת תולדות יהדות פולין והשואה. חלוקה זו משקפת את האופן שבו עוצבו זיכרונותיהם של שני האירועים במסגרת נרטיבים לאומיים שונים, אך היא אינה משקפת במלואה את מורכבותה של המציאות ההיסטורית.

​

מבחינה היסטורית, מדובר בשתי התקוממויות שונות, שנערכו במועדים שונים, בהנהגת ארגונים שונים ולשם מטרות שונות. עם זאת, המקורות מלמדים כי בין שני המרדים התקיים רצף אנושי מובהק. לאחר דיכוי מרד גטו ורשה במאי 1943 הצליחו אחדים מן הלוחמים והניצולים להימלט, להסתתר או להשתלב במסגרות מחתרתיות שונות. במהלך חמישה עשר החודשים שלאחר מכן המשיכו חלקם בפעילות מחתרתית, ובאוגוסט 1944 השתתפו במרד ורשה. לצידם פעלו יהודים ששירתו במסגרת צבא המולדת (Armia Krajowa) והצבא העממי (Armia Ludowa), אסירים ששוחררו ממחנה גנשובקה במהלך הקרבות והצטרפו ללחימה, וכן רופאים, קשרים ואנשי סיוע שפעלו במסגרת יחידות המרד. רצף זה בא לידי ביטוי לא רק במסלולי חייהם של המשתתפים, אלא גם בקשרים שנרקמו בין מחתרות יהודיות ופולניות ובניסיון המחתרתי שנצבר במהלך שנות הכיבוש.

​

שאלת המחקר העומדת במרכז מאמר זה היא כיצד יש להבין את משמעותו של רצף היסטורי זה. לשם כך נבחנים שני ממדים משלימים: האחד, השתלבותם של יהודים במרד ורשה והמשכיותם של אנשים, קשרים וניסיון מחתרתי בין שני המרדים; והשני, האופן שבו רצף זה משתקף - או נותר בשוליהם - של הזיכרון הקולקטיבי ושל ההיסטוריוגרפיה. נקודת המוצא של המחקר היא כי ההבחנה בין שני המרדים מוצדקת מבחינה היסטורית, אך אין בה כדי למצות את מכלול הקשרים האנושיים והארגוניים שחיברו ביניהם.

​

המאמר מציע סינתזה היסטוריוגרפית המשלבת תחומי מחקר שנידונו בדרך כלל בנפרד: דרכם של ניצולי מרד גטו ורשה לאחר חיסול הגטו, השתתפותם של יהודים במרד ורשה, היחסים בין יהודים לפולנים במהלך ההתקוממות, ועיצוב זיכרונם של שני המרדים במחקר, במוסדות ההנצחה ובנרטיבים הלאומיים. תרומתו של המחקר אינה בחשיפת מקור ארכיוני חדש, אלא בהעמדת מכלול העדויות במסגרת פרשנית אחת, המאפשרת לבחון את הרצף ההיסטורי הן כתופעה אנושית והן כתופעה היסטוריוגרפית.

​

המחקר נשען על מסמכים בני התקופה, עדויות משתתפים, זיכרונות, מהדורות ביקורתיות של מקורות ראשוניים וספרות המחקר המרכזית בנושא. במקרים שבהם קיימות מחלוקות בין המקורות, נעשה שימוש בהצלבת עדויות ובהבחנה בין עובדות מתועדות, עדויות אישיות ופרשנויות מחקריות. בשל אופייה המחתרתי של הפעילות, אובדן חלק ניכר מן התיעוד והשימוש הנרחב בזהויות בדויות, אין המאמר מבקש לקבוע את מספרם המדויק של המשתתפים היהודים במרד ורשה. הדיון מתמקד אפוא בדפוסי ההשתתפות, במסגרות הפעולה ובמשמעותם להבנת תולדות המרד.

​

טענתו המרכזית של המאמר היא כי אף שמרד גטו ורשה ומרד ורשה היו שתי התקוממויות שונות ונבדלות, אין לראותן כשני סיפורים היסטוריים מנותקים. הרצף האנושי שחיבר ביניהן היה מוכר למחקר ההיסטורי במשך עשרות שנים, אולם הוא לא עמד בדרך כלל במרכזם של הנרטיבים הציבוריים שעוצבו בישראל ובפולין. בחינת הרצף הזה במסגרת אחת מאפשרת להרחיב את ההבנה של תולדות ורשה הכבושה, להעריך מחדש את מקומם של היהודים במרד ורשה, ולהצביע על הפער שבין ההיסטוריה כפי שהיא עולה מן המקורות לבין האופן שבו עוצבה בזיכרון הקולקטיבי.

פרק ראשון

בין שני מרדים: כיצד המשיך המאבק לאחר נפילת הגטו

​

חיסול הגטו אינו סוף הסיפור

ב־16 במאי 1943 שלח גנרל האס־אס יורגן שטרופ את הדו"ח המסכם על דיכוי מרד גטו ורשה. בסיומו הופיע המשפט שהפך לאחד המסמכים המזוהים ביותר עם חורבן הגטו: "Es gibt keinen jüdischen Wohnbezirk in Warschau mehr ("הרובע היהודי בוורשה חדל מלהתקיים"). באותו יום פוצץ בית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקה, צעד סמלי שנועד להמחיש כי ההתנגדות היהודית והמרכז היהודי של ורשה הושמדו לחלוטין. מבחינת השלטון הגרמני הנאצי היה בכך סיומו של המאבק היהודי בעיר.

​

מבחינה צבאית אכן בא מרד גטו ורשה אל קצו. מרבית לוחמי הארגון היהודי הלוחם (ŻOB) והארגון הצבאי היהודי (ŻZW) נהרגו במהלך הקרבות או בבונקרים, ובהם מרדכי אנילביץ' וחברי מפקדת אי"ל בבונקר שברחוב מילא 18. הגטו נהרס כמעט כליל, עשרות אלפי יהודים נרצחו או גורשו למחנות ההשמדה והעבודה, והקהילה היהודית, שהייתה מן המרכזיות באירופה ערב המלחמה, חדלה להתקיים כקהילה מאורגנת.

​

ואולם, סיומו של המרד לא היה סיומו של סיפורם של כל משתתפיו. כבר במהלך הלחימה הצליחו קבוצות קטנות של לוחמים ואזרחים להימלט אל הצד ה"ארי" של העיר באמצעות מערכת הביוב, דרך מבנים שנהרסו או בסיוען של רשתות מחתרתיות שפעלו מחוץ לגטו. אחרים הסתתרו בבונקרים שלא נחשפו או הצליחו להימלט בשבועות שלאחר דיכוי המרד. מספרם היה קטן ביחס למספר הנספים, אך עצם הישרדותם אפשר את המשך קיומה של קבוצה שנשאה עמה את הניסיון המחתרתי, את הקשרים האישיים ואת זיכרון ההתקוממות.

​

עבור ניצולים אלה נפתחה תקופה חדשה, שנמשכה כחמישה עשר חודשים - מן הדיכוי הסופי של הגטו ועד לפרוץ מרד ורשה באוגוסט 1944. בתקופה זו חיו במסתור, פעלו בזהויות בדויות, הסתייעו ברשתות סיוע יהודיות ופולניות, ובמקרים אחדים השתלבו בפעילותן של מחתרות שפעלו בעיר. הישרדותם לא הייתה המשך רציף של לחימה, אלא מאבק יומיומי על עצם החיים. עם זאת, תקופה זו יצרה את התנאים שאפשרו לחלקם לשוב ולהשתתף בהתקוממות של קיץ 1944.

​

תקופת המעבר שבין מאי 1943 לאוגוסט 1944 עומדת במוקדו של פרק זה. היא אינה מבטלת את ההבדלים המהותיים שבין מרד גטו ורשה לבין מרד ורשה, אלא ממחישה כי המעבר ביניהם לא היה חד ומוחלט. עבור חלק מן הניצולים התקיימה המשכיות אנושית, ביוגרפית ומחתרתית, שחיברה בין שני האירועים. הבנת רצף זה היא נקודת המוצא לבחינת השתתפותם של יהודים במרד ורשה.

​

1.1 מי שרד?

דיכוי מרד גטו ורשה והחרבת הגטו יצרו את הרושם כי ההתנגדות היהודית בעיר חוסלה כליל. דו"ח שטרופ, התצלומים שצורפו אליו והרסו המוחלט של הרובע היהודי ביססו את דימויו של ניצחון גרמני מוחלט. ואולם, חרף ממדי החורבן, קבוצות קטנות של יהודים הצליחו לשרוד. קיומן של קבוצות אלו הוא שאפשר את המשך קיומו של רצף אנושי בין מרד גטו ורשה לבין מרד ורשה.

​

בין הניצולים היו חברי אי"ל, ובהם יצחק ("אנטק") צוקרמן, צביה לובטקין, שמחה "קז'יק" רותם ומארק אדלמן. אחדים מהם חולצו במהלך הקרבות באמצעות מערכת הביוב בסיוע המחתרת הפולנית, ואחרים הצליחו להימלט מן הגטו בדרכים שונות או להסתתר עד שהתאפשר להם לעבור אל הצד ה"ארי" של העיר. לאחר ההימלטות לא חדלו מפעילותם; בתקופת המסתור המשיכו לשמור על קשרים עם גורמי מחתרת ולמלא תפקיד מרכזי בארגון שארית הלוחמים.

​

מורכבת יותר היא שאלת הישרדותם של אנשי אצ"י. חיסול מרבית הנהגת הארגון, אובדן הארכיון ומיעוט המקורות יצרו במשך שנים תמונה חלקית של גורל אנשיו. המחקר העדכני, ובייחוד עבודותיהם של דריוש ליביונקה ולורנס ויינבאום, הראה כי הקושי איננו נובע רק מאובדן תיעוד בזמן המלחמה, אלא גם מהתפתחותם של נרטיבים מאוחרים שלא תמיד עמדו במבחן הביקורת ההיסטורית. בתוך כך עלה כי גם מקרב אנשי אצ"י היו מי ששרדו את חיסול הגטו והמשיכו לפעול לאחר מכן, אולם מספרם, מסלולי הישרדותם והיקף השתתפותם במרד ורשה אינם ניתנים לשחזור מלא. משום כך, הדיון בגורלם מחייב הסתמכות על עדויות שניתן לאמתן והבחנה בין ממצא מבוסס לבין מסורת מאוחרת.

​

לצד לוחמי המחתרות שרדו גם יהודים שלא השתתפו בלחימה בגטו. חלקם נמלטו עוד במהלך קיומו של הגטו, אחרים הסתתרו בדירות מסתור, במנזרים, במוסדות ובבתי משפחות פולניות. רבים חיו בזהויות בדויות ונשאו מסמכים מזויפים, תוך הסתרת זהותם היהודית גם מן הסובבים אותם. מציאות זו עיצבה את תנאי הישרדותם ואת אפשרויות השתלבותם בפעילות מחתרתית בהמשך.

​

לפיכך, אוכלוסיית הניצולים לא הייתה קבוצה אחידה. היא כללה לוחמי מחתרות, יהודים שפעלו במסגרת המחתרות הפולניות עוד קודם למרד, אזרחים שחיו במסתור וניצולים שהצטרפו בהמשך למעגלי ההתנגדות. לא כולם שבו ללחימה ולא כולם השתתפו במרד ורשה, אך קיומה של אוכלוסייה מגוונת זו הוא שאפשר את התגבשותו של הרצף האנושי שבו עוסק מחקר זה. על בסיסה נוצרו הקשרים, רשתות הפעולה והניסיון המחתרתי שיבואו לידי ביטוי בהתקוממות אוגוסט 1944.

​

1.2 חמישה עשר חודשים של מחתרת

בין דיכוי מרד גטו ורשה במאי 1943 לפרוץ מרד ורשה באוגוסט 1944 חלפו פחות מחמישה עשר חודשים. תקופה זו לא הייתה הפוגה בין שתי התקוממויות, אלא שלב מעבר שבו התחלפה הלחימה הגלויה במאבק יומיומי על הישרדות, תוך המשך פעילות מחתרתית בתנאים שונים. עבור רבים מן הניצולים, ההישרדות וההתנגדות לא היו מסלולים נפרדים, אלא חלק מאותה מציאות.

​

האתגר המיידי היה עצם ההישרדות. יהודים שהסתתרו בצדה ה"ארי" של ורשה נזקקו למסמכים מזויפים, למקומות מסתור, למזון ולכסף, אך בעיקר לרשתות אנושיות של אמון. כל מעבר בין דירות מסתור, כל פגישה עם איש קשר וכל ניסיון להשיג מסמכים חדשים היו כרוכים בסכנת חשיפה. המצוד של השלטון הגרמני הנאצי אחר יהודים נמשך גם לאחר חיסול הגטו, ובמקביל פעלו בעיר מלשינים וסחטנים שניצלו את מצבם של המסתתרים. בנסיבות אלה, כל רשת סיוע שנשמרה בחיים הייתה תנאי בסיסי להמשך קיומם של הניצולים.

​

חלק מרכזי במערך הסיוע פעל באמצעות ז'גוטה (Żegota) המועצה לעזרת יהודים, שפעלה במסגרת המדינה הפולנית במחתרת. הארגון סייע בהשגת מסמכים מזויפים, במציאת מקומות מסתור, בהעברת כספים ובהצלת ילדים יהודים. לצדו התקיימו רשתות בלתי רשמיות של חברים, שכנים, אנשי מחתרת ומשפחות פולניות שסייעו ליהודים חרף הסיכון הכבד שהיה כרוך בכך. סיוע זה לא אפיין את החברה הפולנית כולה, אך היה גורם משמעותי בהישרדותם של רבים מן הניצולים.

בד בבד עם מאבק ההישרדות נמשכה גם הפעילות המחתרתית. מנהיגי אי"ל ובהם יצחק ("אנטק") צוקרמן וצביה לובטקין, פעלו לאיתור ניצולים, לשימור הקשרים בין שרידי המחתרת ולסיוע ליהודים שהסתתרו ברחבי העיר. אחרים יצרו קשר עם ארגוני ההתנגדות הפולניים והשתלבו בהדרגה בפעילותם. היו שפעלו במסגרת צבא המולדת (Armia Krajowa), אחרים במסגרת הצבא העממי (Armia Ludowa), ורבים מילאו תפקידי קשר, לוגיסטיקה, איסוף מודיעין והעברת נשק. לעיתים הוסתרה זהותם היהודית גם מחלק מחברי היחידות שבהן שירתו, כחלק מתנאי הפעולה במחתרת.

​

עם זאת, המעבר מן ההישרדות אל ההתנגדות לא היה אחיד. רבים מן הניצולים היו מותשים מן הרעב, מן האובדן ומחודשי המסתור, ולא שבו לפעילות מחתרתית. אחרים בחרו להמשיך במאבק למרות הסיכון הכרוך בכך. משום כך, השתתפותם של יהודים במרד ורשה אינה יכולה להיתפס כתוצאה מובנת מאליה של הישרדותם, אלא כהחלטה שהתקבלה לאחר יותר משנה של חיים במחתרת.

​

במהלך חודשים אלה התהדקו גם הקשרים בין קבוצות שונות של ניצולים לבין ארגוני ההתנגדות הפולניים. קשרים אלה לא היו חפים מקשיים; הם הושפעו ממחלוקות פוליטיות, ממחסור במשאבים וממתחים שיידונו בהמשך המאמר. אף על פי כן, הם יצרו בהדרגה תשתית של היכרות, אמון ושיתוף פעולה, שאפשרה את השתלבותם של יהודים במסגרות הלחימה של אוגוסט 1944.

​

לפיכך, כאשר פרץ מרד ורשה ב־1 באוגוסט 1944, השתתפותם של יהודים בהתקוממות לא הייתה תגובה ספונטנית לאירועי הימים הראשונים, אלא תוצאה של תהליך שנמשך יותר משנה. חמישה עשר החודשים שבין שני המרדים יצרו את הרצף האנושי, הארגוני והמחתרתי שבמוקדו של מחקר זה, והם מסבירים כיצד התאפשר המעבר ממאבקם של שורדי הגטו אל השתתפותם במרד ורשה.

​

1.3 ערב ההתקוממות

בקיץ 1944 השתנתה הזירה הצבאית במזרח אירופה במהירות. התקדמות הצבא האדום בעקבות מבצע "בגרטיון" ערערה את שליטתו של השלטון הגרמני הנאצי במזרח פולין והביאה את קו החזית אל גדות הוויסלה. בוורשה התחזקה ההערכה כי סיום הכיבוש קרב, ובהתאם לכך האיצו ארגוני המחתרת הפולניים את הכנותיהם להתקוממות כללית.

​

גם היהודים שנותרו בחיים בעיר עקבו אחר ההתפתחויות. רובם חיו בזהויות בדויות בצדה ה"ארי" של ורשה, הסתתרו בסיוע אזרחים פולנים או קיימו קשרים עם ארגוני המחתרת. עבור ניצולי מרד גטו ורשה לא הייתה זו ראשיתו של מאבק חדש, אלא שלב נוסף במסלול שהחל לאחר חיסול הגטו. במהלך החודשים שחלפו מאז מאי 1943 שמרו אחדים מהם על קשרים עם ניצולים אחרים, השתלבו בפעילות מחתרתית או פעלו במסגרת רשתות סיוע יהודיות ופולניות.

​

אוכלוסיית הניצולים לא הייתה מסגרת מאורגנת אחת. לצד מי שפעלו במסגרת צבא המולדת (AK) או הצבא העממי (AL), היו רבים שהוסיפו להיאבק על הישרדותם בלבד. לא התקיימה הנהגה יהודית אחת שתיאמה את פעילותם לקראת ההתקוממות, והשתלבותם במרד ורשה התבססה על מסלולי חיים שונים, על קשרים אישיים ועל השתייכות למסגרות מחתרתיות מגוונות.

​

בשעה חמש אחר הצהריים של 1 באוגוסט 1944, עם פתיחתה של "שעת ה-וו" (Godzina W), הפכה ורשה לזירת לחימה. בין אלפי המורדים היו גם יהודים: ניצולי אי"ל ואצ"י, יהודים שפעלו עוד קודם לכן במסגרת המחתרות הפולניות, ואסירים יהודים ששוחררו ממחנה גנשובקה במהלך הקרבות והצטרפו ללחימה. הם לא הגיעו אל המרד כיחידה אחת ואף לא בשם הנהגה יהודית משותפת, אלא במסגרת היחידות, הקשרים והרשתות שבהן פעל כל אחד מהם.

​

עובדה זו היא המפתח להבנת השתתפותם של יהודים במרד ורשה. בחינת חלקם בהתקוממות אינה יכולה להתבסס על קיומה של מסגרת יהודית אחידה, אלא על שחזור מסלולי ההשתלבות של יחידים וקבוצות שפעלו בארגונים שונים ובמגוון רחב של תפקידים. מנקודת מוצא זו ייבחן בפרק הבא מקומם של היהודים במרד ורשה.

פרק שני

מן הגטו אל העיר: היהודים במרד ורשה

​

2.1 מדוע אי אפשר לדבר על "הלוחמים היהודים" כעל קבוצה אחת

הביטוי "הלוחמים היהודים במרד ורשה" עלול ליצור רושם שניתן להתייחס אל המשתתפים היהודים בהתקוממות כאל קבוצה אחת, בעלת מסגרת ארגונית משותפת ומאפיינים אחידים. ואולם, המציאות ההיסטורית הייתה מורכבת יותר. בניגוד למרד גטו ורשה, שבו פעלו שני ארגוני מחתרת יהודיים מרכזיים - אי"ל ואצ"י - במרד ורשה לא התקיימה מסגרת יהודית אחת שאיגדה את כלל המשתתפים היהודים. הם הגיעו אל ההתקוממות ממסלולים ביוגרפיים ומחתרתיים שונים, השתלבו בארגונים שונים ומילאו מגוון רחב של תפקידים. גם זהותם והאופן שבו נתפסו בסביבתם לא היו אחידים: לצד מי שפעלו כחלק ממסגרות יהודיות או נשאו עמם זהות מחתרתית יהודית מובהקת, השתתפו במרד גם יהודים שעולמם הלשוני, החברתי והלאומי היה במידה רבה פולני, ולעיתים מוצאם היהודי כלל לא היה ידוע לחבריהם.

​

בין המשתתפים היו לוחמי מרד גטו ורשה שנותרו בחיים והמשיכו בפעילות מחתרתית לאחר חיסול הגטו; יהודים שהיו קשורים לאי"ל, לאצ"י ולרשתות שנוצרו סביב המחתרות היהודיות; יהודים שהשתלבו עוד קודם לאוגוסט 1944 בצבא המולדת (AK), בצבא העממי (AL) ובמסגרות מחתרת פולניות אחרות; ויהודים שחיו בצד ה"ארי" בזהויות בדויות ולעיתים הסתירו את מוצאם גם מחבריהם ליחידה. לצדם היו אנשים שלא השתייכו ערב המרד למסגרת לוחמת, אך הצטרפו למאמץ ההתקוממות לאחר פריצתו. מסלול נוסף עבר דרך מערכת הכליאה ועבודת הכפייה הגרמנית: אסירים יהודים ששוחררו בימים הראשונים של המרד בסטאבקי ובגנשובקה, ובהם גם מי שמסלול חייהם עבר קודם לכן בגטו ורשה ובפאביאק, השתלבו לאחר שחרורם בלחימה ובתפקידי סיוע שונים.

​

ריבוי המסלולים הזה מסביר גם את הקושי לקבוע את מספרם המדויק של היהודים שהשתתפו במרד. אופייה המחתרתי של הפעילות, השימוש בשמות ובזהויות בדויים, אובדן התיעוד והמעבר בין מסגרות שונות במהלך הכיבוש אינם מאפשרים לשחזר רשימה מלאה של כלל המשתתפים. לכך מצטרפת בעיה נוספת: לא כל מי שהיה יהודי מבחינת מוצאו תועד או זוהה ככזה במסגרת שבה פעל. אצל יהודים שהשתלבו עוד לפני המלחמה בסביבה הפולנית, או שהסתירו את מוצאם בתקופת הכיבוש, עצם זיהוים בדיעבד כחלק מן הנוכחות היהודית במרד עשוי להיות קשה במיוחד. משום כך, הדיון הכמותי, אף שהוא חשוב, אינו יכול לבדו להסביר את מקומם של היהודים בהתקוממות.

​

גם החלוקה המקובלת של המחקר בין שני המרדים תרמה במידה מסוימת לפיצול התמונה. מרד גטו ורשה נחקר בעיקר במסגרת תולדות השואה, ההתנגדות היהודית וחיסול הגטו, ואילו מרד ורשה במסגרת תולדות המחתרת וההתנגדות הפולנית. להבחנה זו יש כמובן בסיס היסטורי מוצק: מדובר בשתי התקוממויות שונות, שהתרחשו בנסיבות שונות, נוהלו בידי מסגרות שונות והציבו בפני משתתפיהן מטרות ותנאים שונים. אולם כאשר ההפרדה בין שני האירועים הופכת גם להפרדה בין מסלולי חייהם של המשתתפים, היא עלולה להסתיר רצפים ממשיים שהתקיימו ביניהם. בני אדם, קשרים, ניסיון מחתרתי ולעיתים גם רשתות פעולה עברו מן המציאות שלאחר חיסול הגטו אל ההתקוממות של אוגוסט 1944.

​

לפיכך, נקודת המוצא של פרק זה אינה חיפוש אחר "הלוחם היהודי" הטיפוסי ואף לא ניסיון לאתר מסגרת יהודית אחת שבתוכה ניתן לרכז את סיפור ההשתתפות. השאלה המרכזית היא כיצד הגיעו יהודים אל מרד ורשה וכיצד השתלבו בו. בחינת השאלה מחייבת מעבר בין רמות שונות של ניתוח: מן הארגונים שבהם פעלו אל מסלוליהם הביוגרפיים; מן הזהויות שנשאו לפני המלחמה ובתקופת הכיבוש אל הזהויות שבהן פעלו במחתרת; ומעצם נוכחותם בהתקוממות אל התפקידים שמילאו בפועל. מנקודת מוצא זו יבחנו הסעיפים הבאים כמה מן המסלולים המרכזיים שהובילו יהודים אל מרד ורשה ואת צורות השתלבותם בו.

​

2.2 שרידי אי"ל: ההמשכיות המחתרתית שבין שני המרדים

שרידי אי"ל מספקים את הדוגמה המתועדת ביותר להמשכיות האנושית והמחתרתית שבין מרד גטו ורשה לבין מרד ורשה. חשיבותם למחקר זה אינה נובעת ממספרם, שהיה קטן ביחס להיקף ההתקוממות של אוגוסט 1944, אלא מן האפשרות לעקוב אחר מסלול פעילותם ברציפות יחסית: מן הלחימה בגטו באביב 1943, דרך הפעילות המחתרתית שלאחר חורבנו ועד להשתתפותם במרד ורשה. מסמכים בני התקופה, עדויות המשתתפים והמחקר ההיסטורי מאפשרים במקרה זה לזהות את החיבור הישיר ביותר בין שתי ההתקוממויות.

​

לאחר דיכוי מרד גטו ורשה במאי 1943 נהרגו רוב מפקדי אי"ל ולוחמיו. קומץ מן הלוחמים הצליח להימלט מן הגטו, בעיקר באמצעות מערכת הביוב ובסיוע רשתות שפעלו בצדה ה"ארי" של העיר. בין הניצולים היו יצחק ("אנטק") צוקרמן, צביה ("צלינה") לובטקין, שמחה ("קז'יק") רותם, מארק אדלמן ואחרים. בחודשים שלאחר נפילת הגטו הם המשיכו לפעול במחתרת, סייעו ליהודים שהסתתרו בצד ה"ארי", קיימו קשרים עם גורמי ההתנגדות הפולניים ופעלו לשימור הקשרים בין שרידי הארגון. המגע עם המחתרת הפולנית לא הוגבל למחנה פוליטי אחד. צוקרמן, שכבר בתקופת מרד הגטו שימש איש הקשר המרכזי של אי"ל בצד ה"ארי", קיים קשרים הן עם צבא המולדת והמדינה הפולנית המחתרתית הן עם PPR ו־GL/AL. מחקרם של ליביונקה וויינבאום אף מדגיש כי אי"ל היה בקשר במקביל עם הזרם המרכזי של המחתרת הפולנית, עד רמת הפיקוד הראשי של AK, ועם המחתרת הקומוניסטית.

​

לפיכך, נכון יותר שלא לתאר את מאי 1943 כנקודת סיום מוחלטת של אי"ל. הארגון חדל אמנם להתקיים ככוח לוחם מן הסוג שפעל בתוך הגטו, ורוב הנהגתו ומערכו הצבאי אבדו, אך שמו, קשריו וזהותם המשותפת של שרידיו לא נעלמו. לאחר חורבן הגטו התקיימה המשכיות מסוג אחר: לא המשך של יחידה צבאית סדורה, אלא רשת מחתרתית של ניצולים שחלקו ניסיון משותף, קשרי אמון ומחויבות להמשך המאבק. לפי המכון ההיסטורי היהודי, כבר חודשים אחדים לאחר דיכוי מרד הגטו ניסו אנשי אי"ל לקדם הקמת יחידה יהודית במסגרת צבא המולדת, ובמקביל המשיכו ראשי המחתרת היהודית בצד ה"ארי" לעמוד בקשר עם נציגי הממשלה הפולנית המחתרתית. עובדה זו חשובה במיוחד משום שהיא מונעת הצגה בדיעבד של ההשתלבות ב־AL כתוצאה של נתק מוקדם או מוחלט בין שרידי אי"ל לבין AK.

​

עם פרוץ מרד ורשה קיבלה המשכיות זו ביטוי פומבי. ב־3 באוגוסט 1944, יומיים לאחר תחילת ההתקוממות, פורסם כרוז בשם הארגון היהודי הלוחם שקרא ליהודים להצטרף למרד:

​

"מזה שלושה ימים מנהל העם בוורשה מאבק מזוין נגד הכובש הגרמני. מאבק זה הוא גם מאבקנו... מאות צעירים יהודים ולוחמי הארגון היהודי הלוחם עומדים כתף אל כתף עם חבריהם הפולנים על הבריקדות... אנו קוראים לכל הלוחמים שנותרו בחיים ולכל הנוער היהודי הכשיר ללחימה להמשיך בהתנגדות ולהצטרף לשורות המורדים."

​

חשיבותו של הכרוז אינה נובעת רק מתוכנו אלא גם מעיתויו ומאופן חתימתו. זהו מסמך שנכתב בעיצומם של הקרבות, ולא זיכרון שעוצב בדיעבד לאחר המלחמה. עצם השימוש בשם אי"ל מלמד כי לפחות בעיני שרידי הארגון נותרה לזהות זו משמעות גם לאחר חורבן הגטו. יתרה מזו, הקריאה להשתתף במאבק לצד "העם הפולני" והניסוח "מאבק זה הוא גם מאבקנו" מראים כי ראשי אי"ל לא תפסו את אופייה הלאומי־פוליטי של ההתקוממות כסיבה לעמוד מנגד. לובטקין ניסחה זאת לאחר המלחמה באופן מפורש: אנשי הקבוצה היו מודעים ל"תוכן הפוליטי" של המרד, אך מבחינתם היה זה בראש ובראשונה מאבק נגד הגרמנים.

​

גם שמחה רותם תיאר את הדילמה באופן שמחדד את גבולותיה. לדבריו, השאלה שעלתה בקרב אנשי אי"ל הייתה האם להצטרף ל-AK או ל-AL; עצם השאלה אם להשתתף במרד כלל לא עלתה. מכאן שההכרעה הארגונית צריכה להיבחן בנפרד מן ההכרעה העקרונית להשתתף בהתקוממות. שרידי אי"ל ראו את עצמם מחויבים למאבק בגרמנים; המחלוקת המעשית והפוליטית נגעה למסגרת שבה יוכלו לעשות זאת.

​

להכרעה לטובת הצבא העממי היה גם ממד פוליטי, אך יש להגדירו במדויק. אי"ל עצמו היה קואליציה רחבה של ארגוני שמאל יהודיים: בין מרכיביו היו תנועות ציוניות־סוציאליסטיות כגון השומר הצעיר ודרור, הבונד, וכן אנשי המפלגה הקומוניסטית שפעלו במסגרת PPR. אין משמעות הדבר שאי"ל היה ארגון קומוניסטי, ואף לא שכל אנשיו חלקו את השקפתה של PPR. הבונד, הציונים הסוציאליסטים והקומוניסטים נבדלו זה מזה בשאלות יסוד של לאומיות, ציונות והעתיד הפוליטי. עם זאת, הרכבו של הארגון הציב חלק ניכר מאנשיו בצד השמאלי של המפה הפוליטית היהודית, ולכן הקשרים עם PPR, GL ובהמשך AL לא היו זרים לעולמם הפוליטי.

​

מן הצד האחר, גם היחסים עם AK אינם ניתנים לתיאור כעוינות פשוטה. צוקרמן עמד בקשר עם AK עוד לפני מרד הגטו, ובאמצעות ערוצי המדינה המחתרתית הועברו גם דיווחים של המחתרת היהודית אל הממשלה הפולנית בלונדון. אלא שבאוגוסט 1944 נדרשה הכרעה מעשית בתוך מציאות חדשה. המקורות מצביעים על מחסור חמור בנשק ביחידות המורדים ועל קשיים שחוו יהודים בניסיונות להתקבל לחלק מן היחידות הפולניות; החשש מחשדנות ואף מאלימות לא היה תיאורטי. לפיכך, הקרבה הפוליטית היחסית אל מחנה השמאל הייתה רק רכיב אחד בתוך מערכת שיקולים רחבה יותר.

​

עדותו של מארק אדלמן מאפשרת לעקוב באופן קונקרטי אחר תהליך ההכרעה. לדבריו, בימים הראשונים של המרד חיפש צוקרמן את קשריו משני צדי המפה המחתרתית, משום ש"כל הזמן" החזיק קשרים גם עם הקומוניסטים וגם עם AK. לבסוף יצר קשר עם פיקוד AL בעיר העתיקה וחזר אל חבריו עם הידיעה שמצא יחידה המוכנה לקבלם ולהבטיח את ביטחונם. המשא ומתן נמשך כמה ימים, ובסיומו הוחלט להקים במסגרת AL קבוצה לוחמת של אי"ל. זהו פרט מהותי: אנשי אי"ל לא פשוט נטמעו כיחידים בתוך AL אלא הצליחו לשמר בתוך המסגרת הפולנית גם זהות קבוצתית יהודית.

​

בפועל שובצו כ־22 לוחמי אי"ל ביחידה של AL, וצוקרמן נעשה נציג אי"ל במסגרת זו. לובטקין הדגישה בדיעבד כי מבחינה צבאית לא הייתה זו יחידה גדולה, אך לעצם השתתפותה של יחידה יהודית מזוהה במרד הייתה בעיניה משמעות סמלית. במסגרת AL לחמו בין היתר צוקרמן, לובטקין, אדלמן, רותם וטוביה בוז'יקובסקי; היחידה השתתפה בקרבות בעיר העתיקה ובהמשך עברה לז'וליבוז'. העובדה שהם המשיכו לראות בצוקרמן מפקד ולבצע גם משימות הנוגעות לארכיון ולנכסי אי"ל ודרור מלמדת כי ההשתלבות ב-AL לא מחקה לחלוטין את המבנה הפנימי ואת הזהות הארגונית ששרדו מן הגטו.

​

מכאן שהבחירה ב-AL אינה ניתנת להסבר באמצעות נוסחה אחת. הזיקה הפוליטית לשמאל הייתה ממשית אך חלקית; קשרים עם AL כבר התקיימו, אך לצוקרמן היו במקביל קשרים עם AK; החשש לביטחונם של לוחמים יהודים והקושי להיקלט ביחידות מסוימות היו גורם מעשי; ו-AL הציע לבסוף תנאי מכריע נוסף - אפשרות להיכנס למרד כקבוצת אי"ל מזוהה ולא רק כיחידים מפוזרים. המקורות אינם מאפשרים לדרג בוודאות את משקלו היחסי של כל אחד מן הגורמים, ולכן אין בסיס להציג את הבחירה כ"אידאולוגית" בלבד או כ"טקטית" בלבד.

​

סיפורם של שרידי אי"ל ממחיש אפוא את ההבחנה העומדת במרכזו של מחקר זה בין רציפות ארגונית לבין המשכיות אנושית ומחתרתית. בין אפריל 1943 לאוגוסט 1944 לא התקיים אי"ל ברציפות כארגון צבאי בעל אותו מבנה, פיקוד וסדר כוחות; אולם בני האדם שהשתייכו אליו, הקשרים שנוצרו במסגרתו והמחויבות להמשך ההתנגדות לא נעלמו עם חורבן הגטו. באוגוסט 1944 הם נדרשו לפעול בתוך מערכת פוליטית וצבאית פולנית שכבר הייתה מחולקת בין מחנות שונים. השתלבותם ב־AL הייתה בעת ובעונה אחת התאמה למציאות זו ושימור של חלק מזהותם הקבוצתית הקודמת.

​

במובן זה, חיסול גטו ורשה סימן את קצה של מסגרת צבאית מסוימת, אך לא את קצה של ההתנגדות המזוינת של אנשיה. ההמשכיות שבין שני המרדים נשמרה פחות באמצעות מוסדות ויותר באמצעות בני אדם, קשרי אמון, ניסיון קרבי ורשתות פוליטיות ומחתרתיות. דווקא המקרה של אי"ל מראה כי גם כאשר משתנה המסגרת הצבאית, אין פירוש הדבר שהזהות הקודמת נעלמת: לוחמי 1943 יכלו להיכנס למסגרת AL של 1944 ובה בעת להוסיף לפעול כקבוצת אי"ל המזוהה ככזאת.

​

התמונה נעשית מורכבת יותר כאשר עוברים לבחון את אנשי אצ"י. במקרה זה מספר הניצולים הידועים קטן יותר, בסיס המקורות מצומצם בהרבה, והמחקר המודרני הצביע על קשיים משמעותיים בשחזור תולדות הארגון ומסורות הזיכרון שנוצרו סביבו לאחר המלחמה. משום כך, בעוד שבמקרה של אי"ל ניתן לזהות רשת מחתרתית, קשרים פוליטיים ואף שימור מסוים של זהות קבוצתית בתוך מסגרת פולנית חדשה, בחינת ההמשכיות במקרה של אצ"י מחייבת זהירות מתודולוגית רבה יותר.

​

2.3 אצ"י: בין היעדר תיעוד להמשכיות מחתרתית

אם דרכם של שרידי אי"ל לאחר מרד גטו ורשה ניתנת לשחזור באמצעות רצף יחסי של מסמכים, קשרים ארגוניים ועדויות, הרי שבמקרה של אצ"י התמונה מורכבת בהרבה. בסיס המקורות על הארגון מצומצם מלכתחילה: לא השתמר ארכיון ארגוני המאפשר שחזור שיטתי של פעילותו, אין בידינו רשימות מלאות של חבריו, וחלק ניכר מן העדויות עליו נמסר רק שנים לאחר המלחמה. לכך מצטרפת בעיה היסטוריוגרפית חריגה בעוצמתה. סביב אצ"י התגבשו לאחר המלחמה מסורות, זיכרונות וסיפורי גבורה שחלקם אינם עומדים בביקורת המקורות. מחקרם של דריוש ליביונקה ולורנס ויינבאום מאפשר להפריד באופן שיטתי יותר בין מידע שניתן לבסס לבין מסורות מאוחרות, אך דווקא משום כך הוא מחייב זהירות בשימוש במונחים כגון "חברי אצ"י" או "לוחמי אצ"י" כאשר מדובר בגורלם של אנשים לאחר חיסול הגטו.

​

מן המקורות הקיימים אין יסוד לקבוע כי אצ"י המשיך להתקיים כארגון לאחר מאי 1943. לא ניתן לזהות שרשרת פיקוד רציפה, מסגרת לוחמת שעברה בשלמותה לצד ה"ארי" או גוף שפעל ב־1944 בשם הארגון. גם טענות מאוחרות על השתתפות מאורגנת של קבוצות אנשי אצ"י במרד ורשה אינן תמיד עומדות בביקורת. כך, למשל, הופיעה בספרות טענה שלפיה קבוצה של אנשי אצ"י ששרדה בצד ה"ארי" השתתפה במרד במסגרת גדוד "בשטה" (Baszta) של צבא המולדת במוקוטוב. ליביונקה וויינבאום מציינים כי אמנם שירתו ב"בשטה" כמה יהודים, אך המקורות על היחידה אינם מאפשרים לזהותם כאנשי אצ"י. חיסול המסגרת הארגונית, עם זאת, אינו שקול להיעלמותם של כל האנשים שהיו קשורים אליה. כמה מהם שרדו בצד ה"ארי" והגיעו עד להתקוממות של אוגוסט 1944, אם כי מידת הוודאות ביחס לזיקתם לאצ"י ולפעילותם במרד אינה אחידה.

​

דוגמה טובה למגבלות השחזור היא האיש הידוע בכינוי "רודי פאוול" (Rudy Paweł). הוא היה קשור לאצ"י ואף מסר ביוני 1943 עדות על תולדות הארגון, הלחימה בגטו והמעבר לצד ה"ארי", שליביונקה וויינבאום רואים בה מקור חשוב לשחזור תולדות אצ"י. גורלו באוגוסט 1944 ודאי פחות. דוד קלין טען כי פרוץ מרד ורשה מצא אותו בפובישלה, כי הצטרף למורדים וכי נהרג ביום השלישי ללחימה באזור בניין הביטוח הסוציאלי ברחוב סמוליקובסקייגו (Smulikowskiego). קלין, עם זאת, לא ציין את מקור המידע. ליביונקה ו-ויינבאום מעריכים כי ייתכן ש"רודי פאוול" אכן היה בין המתנדבים שהצטרפו למורדים בשעות הראשונות של ההתקוממות, אך בהיעדר שם מלא ותיעוד נוסף אין אפשרות לשחזר בוודאות את מסלולו. לפיכך אין לראות בו ראיה חד משמעית להשתתפות איש אצ"י במרד ורשה; דווקא המקרה שלו ממחיש את גבולות הידיעה ואת הצורך להבחין בין עדות מאוחרת לבין עובדה הניתנת לאימות ממקורות נוספים.

​

בסיס רחב יותר מספקים יעקב סמקובסקי (Jakub Smakowski), יוזף גרינבלט (Józef Grynblatt) ודוד לנדאו (Dawid Landau), שאותם מגדירים ליביונקה ו-ויינבאום בזהירות כשלושה צעירים שהיו להם קשרים עם אצ"י. גם ביחס אליהם מזהירים המחברים כי בתיאורים שמסרו לאחר המלחמה על פעילותם במרד ורשה התערבבו עובדות בפרטים שקשה לאמת. אין אפוא הצדקה להפוך את שלושתם בדיעבד ל"יחידת אצ"י" או אפילו להציג את כולם ללא הסתייגות כלוחמי הארגון. חשיבותם למחקר הנוכחי היא אחרת: הם מאפשרים לעקוב אחר מסלולים של אנשים בעלי זיקה לאצ"י שהגיעו בפועל אל מרד ורשה והשתלבו בו בדרכים שונות.

​

מבין השלושה, מסלולו של סמקובסקי ניתן לשחזור בפירוט רב יחסית. ערב המרד הסתתר בעליית גג ברחוב שוויינטויאנסקה 13 (Świętojańska 13) בעיר העתיקה. לאחר פרוץ ההתקוממות התקבל לגדוד "ויגרי" (Wigry) של צבא המולדת והשתתף בבניית בריקדות. ליביונקה ו-ויינבאום מטילים ספק בכמה מפרטי סיפורו המאוחר, ובהם טענותיו כי לחם בבניין בית הדפוס לניירות ערך (PWPW) והגיע לדרגת סמל, אך מקבלים כמשכנעים יותר חלקים אחרים במסלולו. ב־13 באוגוסט נפצע בפיצוץ הרכב הממולכד ברחוב קילינסקייגו (Kilińskiego); לאחר שחרורו מבית החולים עסק בחלוקת תחמושת ובהמשך סייע בפינוי פצועים מן העיר העתיקה לשרודמיישצ'ה דרך מערכת הביוב. פרט אחרון זה משמעותי במיוחד בהקשר של הקשר בין שני המרדים: הניסיון בתנועה בתעלות, שאותו רכש בתקופת הגטו, הפך לידע שימושי מחדש במהלך מרד ורשה. לאחר הכניעה נשאר בעיר והסתתר בחורבות עד ינואר 1945.

​

מסלוליהם של גרינבלט ולנדאו מתועדים באופן חלקי יותר. יוזף גרינבלט טען כי יצר קשר עם צבא המולדת עוד לפני ההתקוממות. במהלך המרד שהה בעיר העתיקה ולאחר מכן בשרודמיישצ'ה, אך לא מסר את שם היחידה שבה שירת או את הכינוי שבו השתמש. לאחר הכניעה נשאר בחורבות העיר והיה קשור לקבוצת יהודים שהסתתרה בבונקר ברחוב וייסקה 19 (Wiejska 19); חלק מן המידע על תקופה זו נתמך גם בעדותו של ברנרד גולדשטיין. דוד לנדאו, שחי בצד ה"ארי" עם אשתו בזהות בדויה בשם יאן צגיילסקי (Jan Cegielski) סיפר כי בימים הראשונים של המרד התקבל תחילה לשורות ארמיה לודובה (AL) ולאחר כמה ימים עבר לצבא המולדת. הוא שהה בבית החולים המורדי של ברסון ובאומן ברחוב שליסקה 51 (Śliska 51), שם שמר על שבויים, ולאחר הכניעה נשאר בחורבות העיר כחלק מקבוצה חמושה. במקרה שלו נדרשת זהירות מיוחדת גם ביחס לזיקה לאצ"י: ליביונקה ו-ויינבאום מצביעים על הופעתו המאוחרת כוותיק הארגון ועל השפעתה של הספרות המאוחרת על סיפורו, ולכן אין לקבל את מכלול טענותיו האוטוביוגרפיות ללא אימות עצמאי.

​

מקרה משמעותי במיוחד למחקר הנוכחי הוא זה של אמיליה רוזנצווייג (Emilia Rozencwajg), "אמילקה"  (Emilka) או "מרילקה" (Marylka), המזוהה גם כשושנה קוסובר (Szoszana Kossower). היא מופיעה בכמה נקודות בשחזור תולדות אצ"י אצל ליביונקה וויינבאום ופעלה בתקופת הכיבוש במסגרת קשרים ורשתות מחתרתיות שלא חפפו תמיד את הגבולות הפורמליים שבין הארגונים. בין היתר הייתה מעורבת בניסיונות להוציא יהודים ממחנות עבודה; בעדות משנת 1947 סיפרה על ניסיון לחלץ את דוד ודובינסקי (Dawid Wdowiński) ממחנה בבודז'ין, שלא יצא לפועל לאחר שסירב לעזוב. פעילות מסוג זה מדגימה כיצד קשרים שנוצרו סביב המחתרות היהודיות יכלו להוסיף להתקיים גם לאחר חיסול הגטו, אף ללא המשך קיומו של הארגון עצמו.

​

במהלך מרד ורשה השתלבה קוסובר במסגרת צבא המולדת ועברה את מלוא מסלול הקרבות של גדוד "לוקשינסקי" (Łukasiński), כשהיא פועלת בזהות בדויה ותחת שם ארי; לאחר הכניעה יצאה עם הלוחמים לשבי הגרמני. סיפורה הוא אפוא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר בסעיף זה למסלול שהחל בסביבת המחתרת היהודית והמשיך אל השתתפות במסגרת פולנית במרד 1944. בה בעת, עדותה מדגישה את הקושי לתאר מציאות זו באמצעות שיוכים ארגוניים בלבד. כאשר נשאלה לאחר המלחמה על ההבחנה בין אי"ל לאצ"י, השיבה: "חשבתי שכולם עובדים יחד" (Myślałam, że wszyscy pracują razem). אין להבין את המשפט כתיאור עובדתי של היחסים בין שני הארגונים, שביניהם התקיימו הבדלים אידאולוגיים, פוליטיים ומעשיים ברורים. חשיבותו היא אחרת: הוא משקף את האופן שבו פעילת שטח, שפעלה באמצעות קשרים אישיים ובין אנשים שהשתייכו למסגרות שונות, זכרה את המציאות המחתרתית שחוותה.

​

מן המקרים הללו עולה מסקנה זהירה אך משמעותית. אין בסיס לדבר על אצ"י כארגון שהמשיך אל מרד ורשה. לא נמצאה יחידה של אצ"י שפעלה ב־1944, שרשרת פיקוד רציפה או מסגרת מאורגנת שהעבירה את הארגון מן ההתקוממות הראשונה אל השנייה. גם חלק מן הטענות המאוחרות על קבוצות של אנשי אצ"י בתוך יחידות צבא המולדת אינן עומדות בביקורת המקורות. מנגד, אין להסיק מכך שחיסול הארגון הביא גם לסופם של כל המסלולים האנושיים שנוצרו בתוכו ובסביבתו. "רודי פאוול", סמקובסקי, גרינבלט, לנדאו וקוסובר מציגים, ברמות שונות של ודאות ובדרגות שונות של זיקה לאצ"י, אנשים ששרדו את חיסול הגטו והגיעו אל ההתקוממות של אוגוסט 1944.

​

בנקודה זו שונה התמונה מזו העולה ביחס לשרידי אי"ל. במקרה של אי"ל ניתן לזהות גם המשכיות של רשתות מחתרתיות, קשרים פוליטיים ומסגרות אנושיות לאחר מאי 1943. במקרה של אצ"י ההמשכיות הניתנת להוכחה היא בעיקר ביוגרפית ולא מוסדית: מסלולים של יחידים ששרדו את חיסול הגטו, הסתתרו בצד ה"ארי", חיו בזהויות בדויות, נעזרו בקשרים שנוצרו בתקופת המחתרת ובאוגוסט 1944 השתלבו במסגרות שונות של ההתקוממות. אצ"י עצמו לא המשיך אפוא אל מרד ורשה, אך אחדים מן האנשים שהיו חברים בו, קשורים אליו או פעלו בסביבתו הגיעו אליו. ההבחנה בין המשכיותו של ארגון לבין המשכיותם של בני אדם היא במקרה זה לא רק מגבלה הנובעת ממצב המקורות, אלא ממצא היסטורי בפני עצמו.

​

2.4 יהודים בשורות צבא המולדת (AK): השתלבות במסגרת המחתרת הפולנית

השתתפותם של יהודים במרד ורשה לא התבססה רק על שרידי המחתרות היהודיות. לצדם פעלו יהודים שכבר לפני אוגוסט 1944 השתלבו בשורות צבא המולדת (AK), ולעיתים שירתו בו חודשים ואף יותר לפני פרוץ ההתקוממות. הם לא פעלו במסגרת יהודית נפרדת, אלא כחלק מן המבנה הארגוני של המחתרת הפולנית - כלוחמים, אנשי קשר, אנשי מודיעין, חובשים ורופאים ובתפקידים מקצועיים ופיקודיים שונים. עצם קיומם של מסלולים אלה מרחיב את הדיון מעבר לשאלת גורלם של שרידי אי"ל ואצ"י: חלק מן הנוכחות היהודית במרד התקיימה בתוך יחידותיו ומוסדותיו של אחד מארגוני המחתרת המרכזיים שהובילו את ההתקוממות.

​

הדרכים שהובילו יהודים אל שורות AK לא היו אחידות. אצל חלקם נוצר הקשר עם המחתרת הפולנית לאחר מעבר לצד ה"ארי", במסגרת החיים בזהות בדויה ותחת מסמכים מזויפים; אחרים היו קשורים עוד קודם לכן לסביבה חברתית, תרבותית או צבאית פולנית, והשתלבותם במחתרת הייתה המשך למסלול שקדם לתקופת הגטו. גם מידת החשיפה של זהותם היהודית בתוך היחידה השתנתה מאדם לאדם. מחקרים על שירות יהודים ב־AK מצביעים על מקרים שבהם הסתירו חיילים את מוצאם גם מפני חבריהם לנשק. אין אפשרות לקבוע אם הדבר נבע בכל מקרה מחשש לאנטישמיות, מן הצורך הכללי לשמור על ביטחון מחתרתי או משילוב של השניים; השימוש בכינויים מחתרתיים והכלל שלא לברר את פרטיו האישיים של חבר הארגון הקלו ממילא על שמירת הסוד. מכאן שגם הקטגוריה "יהודים ב־AK" כוללת מסלולי זהות והשתלבות שונים, שאין לצמצמם לדפוס אחד.

דמותו של סטניסלב ויטולד ארונסון (Stanisław Witold Aronson), "Rysiek", ממחישה את המסלול הקרבי. לאחר ששרד את הגטו ונמלט מן הגירוש הצטרף לצבא המולדת, עבר הכשרה במסגרת ה־Kedyw ושירת ב־Kolegium "A", יחידה שהתמחתה בחבלה ובפעילות מבצעית. במהלך מרד ורשה לחם במסגרת קבוצת "רדוסלב" (Grupa "Radosław") בוולה, עד שנפצע באורח קשה. מקומו של ארונסון בתוך המרד אינו נובע אפוא רק מהיותו יהודי שנקלע להתקוממות, אלא משירות מחתרתי שקדם לה: עם פרוץ המרד הוא כבר היה חייל ביחידה מבצעית של AK. הקורפוס שנבנה במחקר מציב אותו בהתאם לצד יהודים נוספים ששירתו במסגרת Kedyw וביחידות AK אחרות.

​

בעדויותיו תיאר ארונסון כי לפחות חלק ממפקדיו ומחבריו ליחידה ידעו על מוצאו היהודי, אך הדבר לא מנע ממנו למלא תפקיד כלוחם. אין להסיק מן המקרה שלו על יחסו של צבא המולדת ליהודים בכללותו. המקורות מלמדים על מציאות מורכבת, שכללה לצד שילובם של יהודים ביחידות AK גם חששות, הסתרת מוצא ובמקומות אחרים אף אנטישמיות ואלימות; מחקרים תיעדו, למשל, מקרים שבהם חיילים יהודים ביחידות AK מחוץ לוורשה נרצחו לאחר שנחשף מוצאם. חשיבותו של ארונסון היא אפוא קונקרטית: הוא מתעד מקרה שבו יהודי שירת כחלק אינטגרלי מיחידה מבצעית של המחתרת הפולנית והגיע עמה אל ההתקוממות.

​

מסלול מסוג אחר מגלם ד"ר רומן בורן־בורנשטיין (Roman Born-Bornstein), "Born". במהלך מרד ורשה שירת במסגרת איגוד הכוחות "חרוברי 2" (Zgrupowanie "Chrobry II"), וב־25 באוגוסט מונה לראש שירותי הרפואה של הרובע הרביעי בשרודמיישצ'ה (Śródmieście). במסגרת תפקידו היה מעורב בארגון ובהפעלת מערך רפואי שכלל בתי חולים מאולתרים, נקודות עזרה ראשונה, פינוי פצועים וניהול כוח אדם רפואי בתנאי לחימה. מקומו בקורפוס שונה אפוא מזה של ארונסון: לא לוחם ביחידת חבלה, אלא רופא שנשא באחריות מקצועית וניהולית בתוך מנגנוני המרד. תפקידו מתועד גם ברשימת המשתתפים שנבנתה למחקר כאיש "Chrobry II" והרובע הרביעי של שרודמיישצ'ה.

​

שירותו של בורן־בורנשטיין חרג מן הטיפול הרפואי בלבד. כאשר הגיע אליו מידע על רצח יהודים ברחוב פרוסטה, היה בין מי שהעבירו אותו במעלה שרשרת הפיקוד. סוגיה זו תידון בהרחבה בהמשך, בהקשר של אלימות כלפי יהודים במהלך המרד, אך כבר כאן יש לה משמעות אחרת: היא מראה כי יהודי יכול היה להימצא בתוך המערכת לא רק כמטופל, כפליט או כמי שזה עתה הצטרף ללחימה, אלא כבעל תפקיד שהשתתף במנגנוני האחריות והדיווח של צבא המולדת.

​

ארונסון ובורן־בורנשטיין מייצגים אפוא שני קצוות של קשת רחבה יותר של השתלבות: הראשון כלוחם ביחידה מבצעית, השני כרופא וכבעל אחריות ארגונית. לצדם מופיעים בקורפוס יהודים נוספים ששירתו ב־AK ובמסגרות הקשורות אליו כלוחמים, קשרים ואנשי שירותי הרפואה. אין לראות בהם יחידה יהודית בתוך צבא המולדת. משמעותם המחקרית נובעת דווקא מן ההפך: הם נטמעו במבנה הארגוני של המחתרת הפולנית, לעיתים תחת שם או כינוי שלא הסגיר את מוצאם, ופעלו בהתאם להכשרתם, לקשרים שיצרו ולנסיבות שהביאו אותם אל היחידה.

​

שירותם של יהודים בצבא המולדת מוסיף אפוא מסלול נוסף למפת ההשתתפות היהודית במרד ורשה. הוא אינו מחליף את סיפורם של שרידי המחתרות היהודיות ואינו מעיד בהכרח על רציפות ארגונית ממרד גטו ורשה. הוא מלמד כי יהודים היו נוכחים גם בתוך המסגרות הפולניות שהרכיבו את ההתקוממות עצמה, ולעיתים עוד קודם לפרוץ המרד. אולם עצם הקטגוריה "יהודים ב־AK" מסתירה הבדל ביוגרפי חשוב: עבור חלק מן המשתתפים, הכניסה למסגרת פולנית הייתה שלב חדש שנוצר מתוך צורכי ההישרדות בתקופת הכיבוש; עבור אחרים, העולם הלשוני, החברתי והלאומי הפולני היה סביבת חייהם עוד לפני המלחמה. להבחנה זו - ולמשמעותה הן להשתלבותם במרד הן ליכולת לזהותם בדיעבד כמשתתפים יהודים - יוקדש הסעיף הבא.

2.5 אסימילציה, זהות פולנית ובעיית הנראות המחקרית

הדיון ביהודים ששירתו בצבא המולדת מעלה שאלה נוספת, שאינה נוגעת עוד רק לשיוך הארגוני אלא גם לזהותם החברתית, התרבותית והלאומית של המשתתפים עצמם. חלק מן היהודים שהשתלבו במסגרות הפולניות של המרד לא הגיעו אליהן מתוך עולם יהודי ארגוני מובהק. עוד לפני המלחמה הם גדלו במשפחות דוברות פולנית, התחנכו במוסדות פולניים ולעיתים הגדירו את עצמם בראש ובראשונה כפולנים. במקרה שלהם, ההבחנה בין "יהודים" לבין "המחתרת הפולנית" עלולה ליצור רושם של מעבר בין שני עולמות נפרדים, אף שבביוגרפיה שלהם הגבול ביניהם היה מטושטש הרבה קודם לכן.

​

השימוש במונח "אסימילציה" מחייב עם זאת זהירות. המחקר מבחין בין אסימילציה לבין אקולטורציה - אימוץ שפה, תרבות ואורח חיים של חברת הרוב בלי ויתור הכרחי על תחושת השתייכות יהודית. אנה לנדאו־צ'ייקה מדגישה הבחנה זו ביחס ליהדות פולין שבין המלחמות, ואגניישקה יגודז'ינסקה הצביעה על הקשיים המושגיים הטמונים בעצם השימוש במונח "אסימילציה". כמו כן, אין לזהות אסימילציה עם המרת דת או עם השימוש בשם ובמסמכים "אריים" בתקופת הכיבוש. זהות בדויה הייתה בראש ובראשונה אמצעי הישרדות, ויכלה לשמש הן יהודים מתבוללים הן יהודים שהמשיכו להזדהות באופן מובהק עם קהילה או לאומיות יהודית. לפיכך, הדיון כאן מתייחס רק למקרים שבהם קיימת ראיה עצמאית לרקע חברתי או זהותי שקדם למלחמה.

​

הבחנות אלה נוגעות לזהות העצמית, להשתלבות החברתית ולמיקומו התרבותי של האדם; הן לא שינו את האופן שבו סווג בידי הכובש. מדיניות הרדיפה הגרמנית התבססה על הגדרות גזעיות ומוצא משפחתי, ולכן גם יהודי מתבולל, דובר פולנית, מומר או אדם שהגדיר את עצמו כפולני יכול היה להיות מסווג כיהודי ולהיות נתון לאותה מערכת רדיפה. דווקא הפער בין הזהות שאדם ייחס לעצמו לבין הזהות שכפה עליו מנגנון הכיבוש הוא אחד המאפיינים החשובים של הביוגרפיות הנידונות כאן.

​

הבחנה זו קשורה גם לאחת הבעיות הבסיסיות בחקר מספר היהודים שהשתתפו במרד ורשה. לפי אומדנו של אדוארד קוסוי, לפחות 1,150 יהודים השתתפו בהתקוממות במסגרות השונות, אך רבים מהם לא חשפו את מוצאם האמיתי, דבר המקשה על זיהוים ועל כל ניסיון להגיע למספר מדויק. מחקרים על יהודים בשורות צבא המולדת מצביעים אף הם על כך שחלקם הסתירו את מוצאם גם מפני חבריהם לנשק; השימוש בכינויים מחתרתיים והכלל שלא לברר את פרטיו האישיים של חבר הארגון הקלו ממילא על שמירת הזהות בסוד. במקרה של יהודים שכבר לפני המלחמה חיו בסביבה פולנית מבחינת שפה, חינוך ורשתות חברתיות, הבעיה המחקרית עשויה להיות חריפה עוד יותר: ככל שהשתלבותם הייתה מלאה יותר, כך קטן לעיתים הסימן שנותר בתיעוד הצבאי או המחתרתי המאפשר לזהותם בדיעבד כיהודים.

​

מקרה מובהק הוא זה של זביגנייב רישארד גרבובסקי (Zbigniew Ryszard Grabowski), "חמיק" ("Chemik"). בעדותו למוזיאון מרד ורשה הגדיר את עצמו במפורש כמי שבא מ"משפחה יהודית שהתבוללה לחלוטין". בתקופת הכיבוש פעל בשם זביגנייב שיחובסקי (Zbigniew Szychowski), ובמרד שירת כמתנדב בגדוד "קילינסקי" (Kiliński) של צבא המולדת בשרודמיישצ'ה הצפונית. במקרה שלו חשוב להבחין בין שני רבדים: ההתבוללות הייתה תהליך משפחתי שקדם למלחמה, ואילו השם הבדוי היה תגובה לתנאי הרדיפה. דווקא צירופם של שני הרבדים ממחיש כיצד אדם ממוצא יהודי יכול היה להופיע במסמכי המחתרת כחייל פולני לכל דבר, מבלי שהמקור הארגוני עצמו יעיד בהכרח על הביוגרפיה היהודית שמאחוריו.

​

מסלול דומה, המתועד מנקודת מבט נשית, עולה אצל הלינה פשקובסקה (Halina Paszkowska), "לושיה" ("Lusia"). היא באה ממשפחה יהודית מתבוללת, ובתקופת הכיבוש נכפתה עליה ועל משפחתה השהות בגטו ורשה לפני שהצליחו לעבור לצד ה"ארי". במהלך המרד שירתה במסגרת Zgrupowanie "Konrad", במחלקת "Rafałki", כקשרית ובתפקידי עזר בפובישלה ובשרודמיישצ'ה הצפונית. עדותה האישית מדגישה אף היא את מידת ההתבוללות של המשפחה ואת העובדה שלא ידעה יידיש. במקרה שלה אין צורך להסיק את ההתבוללות משם פולני או מבחירת מסגרת צבאית; היא מתועדת במפורש כרקע משפחתי שקדם למלחמה.

​

הדוגמאות הנשיות מצביעות גם על גורם נוסף שיש להביא בחשבון: המגדר. היכולת לחיות ולנוע בצד ה"ארי" לא הייתה זהה עבור גברים ונשים יהודים. לצד חשיבותם של שפה, מבטא, מסמכים, מראה וקשרים חברתיים, גברים יהודים נשאו לעיתים סימן גופני - ברית המילה - שעלול היה להסגיר את מוצאם בבדיקה. נשים לא נשאו סימן מקביל. אין בכך כדי לומר שנשים עברו בצד ה"ארי" בקלות או שהיו מוגנות יותר מן הרדיפה; הן היו חשופות לסכנות אחרות, ובהן הלשנה, סחיטה, בדיקות מסמכים וחשד מצד הסביבה. עם זאת, ההבדל המגדרי השפיע על אפשרויות ההסתרה, התנועה והפעילות המחתרתית, והוא מסייע להבין מדוע נשים יהודיות מופיעות לעיתים קרובות בתפקידי קשר, תיווך ותנועה בין מרחבים ומסגרות.

​

הקורפוס אינו מוגבל ללוחמים בוגרים. ויקטור אברהמר (Wiktor Abrahamer), "גרום" ("Grom"), יליד 1929, בא ממשפחה יהודית מתבוללת מקרקוב. בתקופת הכיבוש חי בשם הבדוי וינצנטי גלובאצקי (Wincenty Głowacki), ובמרד השתלב במסגרת "השורות האפורות" (Szare Szeregi), בקבוצת Zawiszacy. מסלולו מרחיב את התמונה מעבר ליחידות הקרביות של AK: גם מסגרות נוער פולניות יכלו לשמש מקום השתלבות עבור צעירים יהודים שעולמם התרבותי והלשוני היה פולני עוד לפני הכיבוש.

​

סטניסלב ויטולד ארונסון (Stanisław Witold Aronson), "רישק" ("Rysiek"), שמסלולו המבצעי ב־Kedyw וב־Kolegium "A" נדון בסעיף הקודם, מהווה מקרה־גשר מובהק בין שאלת השירות ב־AK לבין שאלת הזהות. בעדותו תיאר את סביבת לימודיו בלבוב כ"פולנית במאה אחוז", וכאשר נדרש להגדיר את עצמו השיב: "אני פולני, אני מרגיש פולני". חשיבותם של הדברים אינה בכך שהם מבטלים את מוצאו היהודי או את חווייתו בגטו, אלא בכך שהם מונעים מאיתנו לתאר את הצטרפותו לצבא המולדת כמעבר פשוט מ"עולם יהודי" ל"עולם פולני". הזהות הפולנית שלו קדמה למחתרת, לגטו ואף למלחמה עצמה.

​

עם זאת, אין להסיק מכאן קשר אוטומטי בין אסימילציה לבין הצטרפות לצבא המולדת. יאנינה פורברט (Janina Forbert), "יאשה"/"יאנקה" ("Jasia"/"Janka"), שבאה אף היא ממשפחה יהודית מתבוללת, נקשרה במהלך הכיבוש לארמיה לודובה (AL) ושירתה במרד כקשרית בדרגת סמל. משפחתה חיה בצד ה"ארי" תחת שם המשפחה זקז'בסקי (Zakrzewski), ובמהלך המרד פעלה בעיר העתיקה ובהמשך בז'וליבוז'. המקרה שלה מדגיש כי אסימילציה אינה שיוך פוליטי ואינה מסלול ארגוני בפני עצמו. היא מאפיין ביוגרפי וחברתי שיכול היה להצטלב עם בחירות מחתרתיות שונות.

​

המקרים הללו מוסיפים ממד נוסף לשאלת ההשתתפות היהודית במרד ורשה. לצד מי שהגיעו אל ההתקוממות מתוך אי"ל, אצ"י, רשתות המסתור או מסגרות מחתרתיות שנוצרו בעקבות הרדיפה, היו גם יהודים שעוד לפני המלחמה חיו במידה רבה בתוך המרחב הלשוני, התרבותי והחברתי הפולני. אצלם, השירות במסגרת פולנית לא היה בהכרח מעבר בין זהויות, אלא לעיתים המשך של מסלול חיים קודם. אין בידינו בסיס לקבוע שהאסימילציה היא שאפשרה את השתלבותם במחתרת, אולם הקורפוס מראה בבירור כי רקע מתבולל, אקולטורציה עמוקה או זהות פולנית חזקה התקיימו אצל כמה מן המשתתפים שהשתלבו במסגרות פולניות שונות.

​

לממצא זה יש משמעות מתודולוגית רחבה. אם יהודי השתתף במרד בשם פולני, דיבר פולנית כשפת אם, השתייך ליחידה פולנית ולעיתים אף הגדיר את עצמו בראש ובראשונה כפולני, הרי שהתיעוד הארגוני אינו בהכרח מאפשר לזהותו כחלק מן הסיפור היהודי של ההתקוממות. במובן זה מתקיים פרדוקס מסוים: ככל שהשתלבותו של אדם במסגרת הפולנית הייתה מלאה יותר, כך הוא עלול להיות פחות נראה בדיעבד בתוך הקטגוריה "יהודים במרד ורשה". האסימילציה אינה אפוא עוד "קבוצה" שיש להוסיף לרשימת המשתתפים, אלא משתנה המסייע להבין הן אחד מנתיבי ההשתלבות במרד הן את הקושי לכמת ולשחזר את הנוכחות היהודית בתוכו.

​

כך מתווסף למפת המסלולים שנבנתה עד כה נדבך נוסף. שרידי אי"ל מייצגים המשכיות מחתרתית; במקרה של אצ"י ניתן לזהות בעיקר המשכיות ביוגרפית של יחידים; יהודים אחרים הגיעו אל המרד כחברים קיימים במסגרות הפולניות; והדיון הנוכחי מלמד כי אצל חלק מאותם אנשים עצם ההבחנה בין "יהודי" ל"פולני" אינה מספיקה לתיאור מסלול חייהם. הסעיף הבא יציג נתיב שונה כמעט מן הקצה השני של הרצף - יהודים שהגיעו אל מרד ורשה לא מתוך השתלבות קודמת במחתרת או בחברה הפולנית, אלא מתוך מערכת עבודת הכפייה, בתי הכלא ומחנות הריכוז שהתפרקה במהלך ימי ההתקוממות הראשונים.

​

2.6 מן הגטו אל המרד דרך מערכת הכליאה

הקשרים בין גטו ורשה למרד ורשה לא עברו רק דרך שרידי המחתרות היהודיות, יהודים שחיו במסתור או מי שהשתלבו במסגרות המחתרת הפולניות. מסלול נוסף עבר דווקא דרך מערכת הכליאה ועבודת הכפייה הגרמנית. לאחר חיסול הגטו המשיכו הגרמנים להחזיק יהודים ולעשות שימוש בעבודתם במרחב העירוני, ובשטח הגטו החרב פעל KL Warschau, שאסיריו הועסקו בין השאר בפינוי ההריסות ובמיון הרכוש שנותר במקום. אוכלוסיית המחנה לא הייתה המשך של אוכלוסיית הגטו: לצד יהודים מפולין הוחזקו בו אסירים שהובאו מהונגריה, צרפת, יוון ומדינות אחרות באירופה.

​

עם פרוץ מרד ורשה חדרה הלחימה גם אל מערכת זו. כבר ב־1 באוגוסט שוחררה באזור סטאבקי קבוצת אסירים יהודים שהועסקה שם, וב־5 באוגוסט השתלטו לוחמי גדוד "זושקה" על גנשובקה ושחררו 348 אסירים יהודים. פאביאק עצמו לא שוחרר, אולם ערב המרד הועברו ממנו אסירים יהודים אל KL Warschau, וכך השתלבו גם אנשים שמסלול כליאתם עבר בתוך ורשה באוכלוסיית האסירים שפגשה את המרד.

​

עבור מחקר זה חשובה במיוחד האפשרות לעקוב אחר מסלוליהם של יהודים שעברו קודם לכן בגטו ורשה ולאחר חיסולו נכלאו או הועסקו במערכת הגרמנית. אצלם לא התקיימה בהכרח המשכיות ארגונית בין המחתרת היהודית של 1943 לבין ההתקוממות של 1944. במקום זאת מתגלה המשכיות ביוגרפית מסוג אחר: מן הגטו, דרך עבודת הכפייה והכליאה, אל השחרור במהלך מרד ורשה, ובמקרים מסוימים גם אל ההשתתפות בו.

​

הסעיפים הבאים יבחנו מסלול זה דרך סטאבקי, פאביאק וגנשובקה, תוך הבחנה בין אוכלוסיות האסירים השונות ובין עצם השחרור לבין ההשתתפות שלאחריו. בכך מתווסף לרצף המחתרתי שנדון קודם לכן נתיב נוסף בין שני המרדים: לא בהכרח רצף של ארגון או מסגרת צבאית, אלא רצף של אנשים שמסלול חייהם עבר מן הגטו, דרך מערכת הכליאה הגרמנית, אל המרד של אוגוסט 1944.

​

2.6.1 על חורבות הגטו: KL Warschau ומערכת עבודת הכפייה

לאחר דיכוי מרד גטו ורשה וחיסול הגטו באביב 1943 לא חדל השטח שהיה הגטו להיות מרחב של כליאה ועבודת כפייה יהודית. הגרמנים הקימו בו את מחנה הריכוז "ורשה" (KL Warschau) ובמתחם ברחוב גנשה, שנודע לאחר המלחמה בשם גנשובקה (Gęsiówka), הוחזקו אלפי אסירים יהודים. הם הועסקו בין השאר בפינוי חורבות הגטו, בהריסת מבנים שנותרו עומדים, במיון הרכוש שנמצא במקום ובהכנת חומרי בניין לשימוש חוזר. לאחר גירושם ורציחתם של מרבית יהודי ורשה נוצלה אפוא עבודתם של אסירים יהודים אחרים לפירוקו הפיזי של המרחב שבו התקיימה הקהילה.

​

אולם האסירים שהוחזקו ב־KL Warschau לא היו המשך ישיר של אוכלוסיית גטו ורשה. חלק ניכר מהם הובא לוורשה ממחנות אחרים ומארצות שונות באירופה. לצד יהודים מפולין נמצאו במחנה יהודים מהונגריה, צרפת, יוון, הולנד, בלגיה ומדינות נוספות. רבים הגיעו לעיר רק בשלב מאוחר של המלחמה, לא הכירו את ורשה ולא דיברו פולנית. משום כך עצם הימצאותם על חורבות הגטו אינה יוצרת כשלעצמה רצף אנושי בין אוכלוסיית הגטו של 1943 לבין משוחררי המחנה באוגוסט 1944.

​

לצד אוכלוסייה זו התקיימה עם זאת קבוצה אחרת, קטנה יותר אך משמעותית במיוחד לענייננו: יהודים שהגיעו אל מערכת הכליאה מתוך ורשה עצמה. לאחר חיסול הגטו נותרו בעיר יהודים שנוצלו בעבודות כפייה או נכלאו במתקנים גרמניים שונים. אחד המקומות שבהם הוחזקו יהודים לצד אסירים פולנים היה כלא פאביאק. ערב מרד ורשה, כאשר החלו הגרמנים בפינוי הכלא, לא פונו ממנו כל האסירים היהודים יחד עם יתר האסירים. קבוצה של יהודים שהגרמנים ביקשו להמשיך לנצל את עבודתם הועברה אל מתחם KL Warschau. כך נפגשו זמן קצר לפני פרוץ המרד שתי אוכלוסיות שמסלוליהן אל המקום היו שונים בתכלית: יהודים שהובאו לוורשה ממערכת המחנות האירופית ויהודים שמסלול כליאתם עבר בתוך העיר עצמה.

​

הקשר בין המחנה לבין סביבתו לא הוגבל למתחם גנשובקה. אסירים הוצאו ממנו גם לעבודות מחוץ לגדרותיו, ובין האתרים שבהם הועסקו היו מתקנים באזור סטאבקי. עובדה זו קיבלה משמעות חדשה ב־1 באוגוסט 1944: עם פרוץ המרד פגשו יחידות צבא המולדת באחת מקבוצות העבודה היהודיות שפעלו שם. כך החל פירוקה של מערכת הכליאה באזור הגטו לשעבר כבר בשעות הראשונות של ההתקוממות.

​

2.6.2 סטאבקי, 1 באוגוסט: המפגש הראשון עם אסירי KL Warschau

בשעות הראשונות של מרד ורשה התרחש המפגש הראשון בין יחידות המורדים לבין אסירים יהודים ממערכת KL Warschau. באזור סטאבקי (Stawki), שבו נמצאו מחסנים, מתקני רכבת ואתרי עבודה הקשורים למערכת הגרמנית שפעלה בשטח הגטו לשעבר, הוחזקה קבוצת אסירים יהודים שהועסקה בעבודות כפייה. בניגוד לאסירים שנותרו בתוך מתחם גנשובקה, קבוצה זו נמצאה מחוץ למחנה המרכזי כאשר פרצה ההתקוממות ב־1 באוגוסט 1944.

​

במהלך הקרבות באזור השתלטו אנשי Kedyw, ובהם לוחמי Kolegium "A", על חלק ממתקני סטאבקי ושחררו כ־50 אסירים יהודים. האירוע קדם בארבעה ימים לכיבוש גנשובקה, ולכן הוא מסמן את המפגש הראשון במהלך המרד בין התקדמות צבא המולדת לבין אוכלוסיית האסירים היהודים של KL Warschau. השחרור לא היה מלכתחילה מטרתה המרכזית של הפעולה הצבאית; הוא התרחש כחלק מן ההשתלטות על המתחם ומהתפוררות השליטה הגרמנית בחלק זה של העיר.

​

זהותם של המשוחררים חשובה להבנת האירוע. אין בידינו בסיס לראות בהם קבוצה של יהודי גטו ורשה שהועברה לסטאבקי מפאביאק. העדויות מתארות בעיקר אסירים שהובאו לוורשה ממקומות אחרים באירופה והועסקו באזור במסגרת KL Warschau. חלקם לא דיברו פולנית והתקשו לתקשר עם המורדים. מבחינה זו שונה סטאבקי מן המסלול המקומי שניתן לזהות אצל חלק ממשוחררי גנשובקה. הקשר שלו לסיפור הנידון כאן אינו מבוסס אפוא על מוצאם של המשוחררים מגטו ורשה, אלא על השתייכותם למערכת הכליאה ועבודת הכפייה שפעלה על חורבותיו.

​

השחרור גם לא הפך את כחמישים האסירים באופן אוטומטי ללוחמים. מן העדויות עולה שלפחות חלקם ביקשו לסייע למורדים והשתלבו במשימות שונות, אולם אין בסיס לתאר את הקבוצה כולה כמי שהצטרפה ללחימה חמושה. ההבחנה בין שחרור לבין השתתפות במרד תתברר ביתר שאת לאחר כיבוש גנשובקה.

​

חשיבותו של סטאבקי היא אפוא בראש ובראשונה כרונולוגית ומערכתית. המפגש בין מרד ורשה לבין אסירי KL Warschau לא החל בהתקפה המפורסמת על גנשובקה ב־5 באוגוסט. הוא החל כבר ביום הראשון להתקוממות, כאשר התקדמות המורדים פגעה באחד מחלקיה של מערכת עבודת הכפייה שפעלה במרחב הגטו לשעבר ושחררה את האסירים שהוחזקו בו.

​

2.6.3 גנשובקה, 5 באוגוסט: השחרור והחיבור לפאביאק

ארבעה ימים לאחר שחרור האסירים בסטאבקי הגיע המפגש בין המורדים למערכת KL Warschau לשיאו. ב־5 באוגוסט 1944 תקפו לוחמי גדוד "זושקה" (Zośka) של צבא המולדת את מתחם גנשובקה. לאחר הקרב השתלטו על המחנה ושחררו 348 אסירים יהודים. הייתה זו אחת הפעולות ההתקפיות הבולטות של הימים הראשונים למרד ורשה, אך לענייננו חשיבותה אינה נובעת רק מעצם שחרורם של מאות אסירים. הרכב אוכלוסיית המחנה מאפשר לזהות בתוכה מסלולים שונים שהובילו יהודים אל ההתקוממות.

​

בתוך אוכלוסייה הטרוגנית זו נמצאה גם קבוצה שהגיעה לגנשובקה דרך פאביאק. ערב פרוץ המרד הועברו אל KL Warschau אסירים יהודים שהוחזקו עד אז בכלא. העברתם הייתה קשורה לפינויו ההדרגתי של פאביאק ולהיערכות הגרמנית לקראת הקרבות הצפויים בעיר. בעוד מרבית אסירי הכלא פונו, נותרה בו קבוצה של יהודים שהועסקו כבעלי מלאכה ובעבודות שונות ושאת כוח עבודתם ביקשו הגרמנים להמשיך לנצל. בסוף יולי הועברו גם הם אל המחנה ברחוב גנשה. ימים ספורים בלבד הפרידו בין הוצאתם מפאביאק לבין התקפת "זושקה" על גנשובקה.

​

יש להבחין בין העברת האסירים לבין גורלו של פאביאק עצמו. הכלא לא שוחרר בידי המורדים. ניסיון להשתלט עליו בראשית ההתקוממות נכשל והמתחם נותר בשליטה גרמנית. חשיבותו לדיון אינה אפוא כזירת שחרור שלישית לצד סטאבקי וגנשובקה, אלא כתחנה במסלול חייהם של חלק מן האנשים ששוחררו ב־5 באוגוסט. כיבוש גנשובקה הביא בדרך זו גם לשחרורם של יהודים שעד ימים אחדים קודם לכן היו אסירי פאביאק.

​

עובדה זו מוסיפה ממד חשוב להבנת אוכלוסיית המשוחררים. חלק גדול מאסירי המחנה הגיע לוורשה ממקומות אחרים באירופה ולא היה קשור לגטו ורשה או למחתרות היהודיות שפעלו בו. אולם לצדם נמצאו יהודים שמסלול חייהם עבר דרך ורשה היהודית של תקופת הכיבוש, הגטו ומערכת הכליאה המקומית. עבורם, השחרור ב־5 באוגוסט לא היה מפגש ראשון עם העיר או עם חורבות הגטו, אלא שלב נוסף במסלול שהחל קודם לכן.

​

אצל חלק מן המשוחררים ניתן לעקוב אחר המסלול הזה ברמה הביוגרפית. המקרה המתועד ביותר הוא זה של לאון קופלמן, שמסלולו עבר מן הגטו ומרד 1943, דרך עבודת הכפייה, פאביאק וגנשובקה, ועד לשחרורו ולהצטרפותו ללחימה באוגוסט 1944.

​

2.6.4 לאון קופלמן: מאי"ל ל"זושקה", דרך מערכת הכליאה

המסלול שבין גטו ורשה, מערכת הכליאה הגרמנית ומרד ורשה מקבל ביטוי מובהק במיוחד בביוגרפיה של לאון קופלמן. קופלמן, יהודי ורשאי, חי בגטו בתקופת הכיבוש, ובסמוך למרד הצטרף לארגון היהודי הלוחם (אי"ל). באביב 1943 השתתף בלחימה נגד הגרמנים במרד גטו ורשה. בכך הוא נמנה עם הקבוצה המצומצמת של יהודים שניתן לזהות את השתתפותם בשתי ההתקוממויות שהתחוללו בעיר בהפרש של מעט יותר משנה.

​

אלא שבמקרה של קופלמן המעבר מן המרד הראשון אל השני לא נעשה באמצעות המשכיות מחתרתית רציפה. לאחר דיכוי מרד הגטו עבר מסלולו דרך מערכת עבודת הכפייה והכליאה הגרמנית. הוא הוחזק ב-KL Warschau ובפאביאק, לצד יהודים נוספים שהגרמנים המשיכו לנצל את עבודתם. בעדותו הזכיר קופלמן בעלי מלאכה יהודים שהוחזקו בפאביאק, ובהם נגרים ועובדים במקצועות אחרים, ותיאר מציאות שבה המשך החזקתם בחיים היה קשור גם לצורך הגרמני בעבודתם.

​

לקראת פרוץ מרד ורשה הוצא קופלמן מפאביאק יחד עם אסירים יהודים נוספים והועבר בחזרה לגנשובקה. בעדותו תיאר את חוסר הוודאות שליווה את ההעברה: האסירים לא ידעו לאן הם מובלים וחששו כי הם נלקחים להוצאה להורג. רק במהלך הדרך התברר להם כי יעדם הוא המחנה ברחוב גנשה. קופלמן נעשה אפוא חלק מקבוצת האסירים היהודים שהועברה מפאביאק ל-KL Warschau ערב ההתקוממות, ושימים ספורים לאחר מכן נמצאה בתוך המחנה בעת התקפת "זושקה".

​

ב־5 באוגוסט 1944 שוחרר קופלמן עם יתר אסירי גנשובקה בידי לוחמי גדוד "זושקה". במקרה שלו לא הסתיים השחרור ביציאה משערי המחנה. הוא התנדב מיד להמשך הלחימה והצטרף ל"זושקה" במסגרת קבוצת "רדוסלב" של צבא המולדת. בהמשך השתתף בקרבות בוולה, בעיר העתיקה, בשרודמיישצ'ה ובצ'רניאקוב. בכך עבר בתוך ימים ספורים ממעמד של אסיר יהודי במערכת הכליאה הגרמנית ללוחם חמוש בשורות אחת היחידות הבולטות של המרד.

​

עדותו של קופלמן מאפשרת לזהות לפחות שניים מחבריו שעברו מסלול דומה. הראשון היה יעקב וישניה (Jakub Wiśnia) אסיר יהודי בפאביאק שהועבר לגנשובקה ולאחר שחרור המחנה הצטרף עם חבריו לגדוד "זושקה". מקורות נוספים מתעדים את שירותו במערך האפסנאות של הגדוד ואת המשך מסלולו עם היחידה. לקראת סיום המרד, כאשר כניעה לגרמנים העמידה יהודים בפני סכנה מיוחדת אם תיחשף זהותם, נותר וישניה להסתתר בחורבות העיר והיה לאחד מה-"רובינזונים של ורשה" (כפי שתועד גם במקרים מפורסמים אחרים של מסתור בחורבות העיר, דוגמת זה של ולדיסלב שפילמן). הוא שרד את המלחמה ונשאר לאחריה בוורשה.

​

השני היה יוזף פילאר (Józef Filar) – "פילאר" ("Filar") מהנדס חשמל יהודי ואסיר פאביאק. פילאר הועבר ב־31 ביולי 1944 מפאביאק לגנשובקה, וב-5 באוגוסט היה בין האסירים ששוחררו בידי "זושקה". לאחר השחרור הצטרף למורדים ושירת בצוות הטכני של המחלקה המשוריינת. הכשרתו המקצועית קיבלה בתוך המרד משמעות מבצעית: המקורות קושרים אותו לטיפול ולתיקון כלי השריון ששימשו את היחידה. פילאר המשיך בלחימה, עוטר בצלב הגבורה (Krzyż Walecznych) ונהרג ב־14 בספטמבר 1944. זיכרונו של קופלמן, שלפיו "Filar" נהרג כלוחם ואף עוטר על אומץ לב, מקבל אפוא אישוש ממקורות בלתי תלויים המאפשרים לזהותו בוודאות גבוהה כיוזף פילאר.

​

זיהוים של וישניה ופילאר משנה את משמעותו המחקרית של המקרה. קופלמן אינו עוד עד יחיד שממנו ניתן רק לשער כי אסירים יהודים נוספים מפאביאק הצטרפו למרד לאחר שחרור גנשובקה. שלוש הביוגרפיות מאפשרות לזהות קבוצה קטנה אך ממשית של אסירים יהודים שעברו דרך פאביאק וגנשובקה ולאחר שחרורם השתלבו במאמץ המלחמתי של "זושקה". אין בכך כדי לקבוע כמה מאסירי פאביאק היהודים עברו את המסלול הזה, ובוודאי שאין להשליכו על כלל משוחררי גנשובקה; אולם עצם קיומו של המסלול אינו נשען עוד על מקרה בודד.

​

ייחודו של קופלמן בתוך קבוצה זו נעוץ בשלב מוקדם יותר בביוגרפיה שלו. הוא היה חלק מן העולם היהודי של ורשה עוד לפני חיסול הגטו, והקשר שלו למרד 1943 לא הסתכם בעצם הימצאותו בגטו: הוא הצטרף לאי"ל והשתתף בלחימה. משום כך ניתן לעקוב במקרה שלו אחר רצף ביוגרפי ארוך במיוחד - מלוחם יהודי במרד גטו ורשה, דרך עבודת כפייה וכליאה בידי הגרמנים, ועד לשחרורו ולהצטרפותו כלוחם למרד ורשה.

​

מסלול זה שונה מזה של יצחק צוקרמן וצביה לובטקין שנדונו קודם לכן. אצלם נשמר בין שני המרדים רצף מחתרתי מובהק: פעילותם במסגרת אי"ל נמשכה, בתנאים משתנים, לאחר חיסול הגטו והובילה בסופו של דבר להשתתפותם בהתקוממות של 1944. אצל קופלמן נקטע הרצף הארגוני. בין שירותו באי"ל לבין הצטרפותו ל"זושקה" עמדו יותר משנה של רדיפה, עבודת כפייה וכליאה. ההמשכיות במקרה שלו אינה אפוא המשכיות של מסגרת מחתרתית, אלא של האדם עצמו ושל הניסיון הקרבי שנשא עמו.

​

במקרה של קופלמן מתקבל אפוא נתיב אחר בין שני המרדים. באביב 1943 לחם במסגרת אי"ל בגטו ורשה; בקיץ 1944 יצא כאסיר משוחרר מגנשובקה והצטרף כמתנדב לצבא המולדת. זיהוים של וישניה ופילאר מראה כי חלקו האחרון של המסלול - פאביאק, גנשובקה והצטרפות למרד - התקיים גם אצל אסירים יהודים נוספים. אצל קופלמן, עם זאת, ניתן לעקוב אחר השרשרת רחוק יותר לאחור, עד למרד הגטו עצמו. אי"ל, פאביאק, גנשובקה ו"זושקה" אינם במקרה שלו פרקים השייכים לסיפורים היסטוריים נפרדים, אלא תחנות עוקבות בביוגרפיה אחת שחיברה באופן ישיר בין שני מרדי ורשה.

​

2.6.5 מן השחרור להשתתפות: משוחררי KL Warschau במרד

פתיחת שערי גנשובקה ב־5 באוגוסט 1944 לא הפכה את 348 האסירים ששוחררו בה לקבוצה צבאית אחת. הם יצאו מן המחנה לאחר תקופות שונות של מאסר, רעב ועבודת כפייה, במצבים גופניים שונים וללא מסגרת ארגונית משותפת. משום כך יש להבחין בין שלושה שלבים שונים: השחרור עצמו, הצטרפות למאמץ המרד ולחימה חמושה.

​

כבר בשעות שלאחר השחרור ביקשו חלק מן האסירים לקחת חלק במאבק שהתנהל סביבם. אחת הדמויות המרכזיות בניסיון לארגן אותם הייתה הנריק לדרמן (Henryk Lederman), קצין לשעבר בצבא הפולני ואחד ממשוחררי המחנה. ניסיונו הצבאי ושליטתו בפולנית אפשרו לו לשמש חוליית קישור בין האסירים שזה עתה יצאו מגנשובקה לבין יחידות צבא המולדת שפעלו באזור. הוא ריכז משוחררים שהיו מוכנים וכשירים להשתתף במאמץ המלחמתי והציע את שירותיהם למורדים. עצם ההתארגנות אינה מלמדת שכל מי שהתנדב התקבל לשירות או קיבל נשק, אך היא מעידה על נכונותם של חלק מן המשוחררים לעבור כמעט מיד ממעמד של אסירים למשתתפים בהתקוממות.

​

דרכי ההשתלבות היו שונות. על פי תיעוד מוזיאון מרד ורשה, קפטן פליקס ציבינסקי (Feliks Cywiński), "Płoski", מפקד גדוד "ויגרי" (Wigry), בחר למעלה מארבעים מן המשוחררים, ובהם אנשים בעלי ניסיון צבאי או מחתרתי קודם, לשירות במסגרת הגדוד. אחרים הגיעו למסגרות נוספות. לצד מי שקיבלו נשק והשתתפו בלחימה היו משוחררים שסייעו בבניית ביצורים, בפינוי, בהובלת ציוד ובמשימות לוגיסטיות אחרות. לא כל משוחרר עבר אפוא את המסלול המלא משחרור להשתתפות וממנה ללחימה חמושה. בטיוטה הקודמת ההבחנה הזאת כבר הופיעה, אך לצד חזרה על הרכב אוכלוסיית המחנה; כאן נכון יותר להשאיר את מרכז הכובד על אופני ההשתלבות עצמם.

​

מנקודת מבט זו, סטאבקי וגנשובקה הם חלק מתופעה משותפת אך אינם זהים. בסטאבקי החל כבר ב־1 באוגוסט המפגש בין המרד לבין קבוצת אסירים של KL Warschau; בגנשובקה, ארבעה ימים לאחר מכן, הוא התרחש בקנה מידה גדול בהרבה. בשני המקרים השחרור פתח בפני אסירים יהודים אפשרות להשתתף בהתקוממות, אך דרכי השתלבותם נקבעו על פי נסיבותיהם האישיות, מצבם ויכולתם להשתלב ביחידות ובמשימות השונות.

​

בתוך אוכלוסייה זו התקיימו מסלולים ביוגרפיים שונים. עבור רבים מן המשוחררים שהובאו לוורשה ממקומות אחרים באירופה הייתה ההתקוממות אירוע חדש שאליו נקלעו בסופו של מסלול גירוש ומאסר. השתתפותם, כאשר התרחשה, לא הייתה המשך של המחתרת היהודית הוורשאית אלא תוצאה של המפגש בין התקדמות המורדים לבין מערכת המחנות הגרמנית. אצל אחרים, ובהם קופלמן, הוביל מסלול הכליאה בחזרה אל התקוממות בעיר שבה כבר חיו ולחמו קודם לכן.

​

שחרור אסירי KL Warschau אינו אפוא רק אפיזודה צבאית או הומניטרית בתולדות מרד ורשה. הוא חושף נתיב נוסף שבאמצעותו הגיעו יהודים אל ההתקוממות. עבור חלק מן המשוחררים היה זה מפגש ראשון עם המאבק שהתנהל בעיר; עבור אחרים היה זה שלב נוסף במסלול שהחל עוד בגטו ורשה. מערכת הכליאה, שבמבט ראשון מפרידה כרונולוגית וביוגרפית בין חיסול הגטו לבין מרד אוגוסט 1944, הייתה אצל אחדים מן המשתתפים דווקא החוליה שחיברה ביניהם. בכך מצטרפים סטאבקי, פאביאק וגנשובקה לרשתות המחתרת, לקשרים האישיים ולחיים בזהויות בדויות כנתיב נוסף שדרכו ניתן לזהות המשכיות אנושית בין שני מרדי ורשה.