80 שנה לפוגרום קיילצה
פרק 1
עיר אחת. שני פוגרומים.
כשאומרים היום "קיילצה" בהקשר של ההיסטוריה היהודית, כמעט מיד חושבים על 4 ביולי 1946. ובצדק. אבל כדי להבין את מה שקרה בעיר לפני 80 שנה, צריך לחזור אחורה ולהכיר את מערכת היחסים המוזרה של קיילצה עם יהודים. במשך מאות שנים כמעט שלא חיו בה יהודים - לא מפני שלא רצו להגיע אליה, אלא מפני שקיילצה הייתה עיר בבעלות בישופי קרקוב, ובעליה הכנסייתיים אסרו והגבילו התיישבות יהודית. בניגוד לקרקוב, לובלין או לערים פולניות רבות אחרות, לא צמחה כאן בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת קהילה יהודית ותיקה.
הסיפור היהודי של קיילצה התחיל מאוחר, אבל מרגע שהתחיל הוא התקדם במהירות. במהלך המאה ה-19 הגיעו לעיר יהודים מן העיירות והיישובים שסביבה, פתחו חנויות ובתי מלאכה, עסקו במסחר ובתעשייה והקימו מוסדות קהילתיים. בתוך כמה עשרות שנים נולדה קהילה של ממש - בתי מדרש, מוסדות צדקה, ארגונים פוליטיים וחיי תרבות. בית הכנסת הגדול, המופיע בתמונה המצורפת, נחנך בראשית המאה ה-20 והיה אחד הסמלים הבולטים של הנוכחות היהודית בעיר. בסוף המאה ה-19 כבר היו היהודים יותר מרבע מתושבי קיילצה. העיר שבמשך מאות שנים כמעט לא אפשרה ליהודים לחיות בה הפכה לעיר עם נוכחות יהודית משמעותית.
ואז הגיע 11 בנובמבר 1918. כן, בדיוק התאריך שהיום מצוין כיום העצמאות של פולין. האימפריות קרסו, הצבא האוסטרי עזב את קיילצה והמדינה הפולנית חזרה אל מפת אירופה. בתוך ההתרגשות, חוסר הוודאות והמאבק על דמותה של המדינה החדשה, התכנסו יהודי קיילצה בתיאטרון העירוני כדי לדון בעתידם ובמקומם בפולין העצמאית, ובין השאר בשאלות של אוטונומיה לאומית ותרבותית ליהודים.
מחוץ לתיאטרון החל להתאסף קהל, ושמועות על אופייה ה"אנטי-פולני" של האספה התפשטו בעיר. בערב נכנסו חיילים אל התיאטרון, כביכול כדי לחפש נשק, והמשתתפים היהודים נדחקו לעבר היציאה והמדרגות. שם חיכו להם תוקפים. לפי דו"ח ועדת מורגנטאו האמריקאית, יהודים הוכו באלות ובכידונים, והאלימות נמשכה גם מחוץ לבניין. בתים וחנויות יהודיים נפגעו, ארבעה יהודים נרצחו ורבים נפצעו.
זה היה פוגרום קיילצה הראשון.
אבל הקהילה שרדה, ובשנים שבין שתי מלחמות העולם המשיכה קיילצה היהודית להתפתח. ערב השואה חיו בעיר כ-25 אלף יהודים - יותר משליש מתושביה - והם היו חלק מרכזי מן המרקם הכלכלי, החברתי והתרבותי שלה. ואז הגיעו הגרמנים הנאצים. יהודי קיילצה רוכזו בגטו, ובאוגוסט 1942 חוסל הגטו ורוב תושביו גורשו לטרבלינקה ונרצחו. בתוך שנים ספורות כמעט נמחקה קיילצה היהודית.
המלחמה הסתיימה, וכמה מאות יהודים חזרו או הגיעו לעיר. חלקם היו בני קיילצה, אחרים ניצולים ממקומות שונים - אנשים שחזרו ממחנות, ממקומות מסתור או מברית המועצות, אחרי שאיבדו הורים, ילדים, אחים, בתים ועולמות שלמים. ברחוב Planty 7/9 פעל הוועד היהודי המקומי והבניין הפך למוקד החיים של הניצולים בעיר. ערב הפוגרום חיו בקיילצה רק כמה מאות יהודים, שבריר מן הקהילה שהתקיימה כאן לפני המלחמה.
תחשבו על המסלול שעברה הקהילה הזאת בתוך פחות ממאה שנה: עיר שבמשך מאות שנים כמעט לא אפשרה ליהודים להתיישב בה פתחה בהדרגה את שעריה; קהילה גדולה נבנתה במהירות; ב-1918 היא חוותה פוגרום, אחר כך בנתה את עצמה מחדש, ואז כמעט הושמדה בידי הגרמנים הנאצים. אחרי כל זה חזרו לעיר כמה מאות ניצולים. אפשר רק לשער שחלקם האמינו שהגרוע מכל כבר מאחוריהם. המלחמה נגמרה, אושוויץ שוחרר וגרמניה הנאצית הובסה.
השנה הייתה 1946.
בתחילת יולי נעלם ילד פולני בן שמונה בשם הנריק בלאשצ'יק. כעבור יומיים הוא חזר הביתה, ואביו שאל אותו היכן היה.
הילד סיפר סיפור.
ובקיילצה, עיר שכבר ידעה פוגרום אחד, התחיל להיוולד הפוגרום השני.
פרק 2
הילד שנעלם
החלק הראשון של הפרק כתוב בגוף ראשון. הוא מבוסס על עדותו של הנריק בלאשצ'יק ועל מסמכי החקירה. הניסוח הספרותי שלי.
קוראים לי הנריק בלאשצ'יק. הייתי בן שמונה, וב-1 ביולי 1946 יצאתי מהבית בלי רשות.
יצאתי מקיילצה ונסעתי לכפר מחוץ לעיר. לא אמרתי להורים שלי לאן אני הולך.
עבר יום. ועוד יום.
בקיילצה חיפשו אותי. אבא שלי, ולנטי, דיווח למיליציה שנעלמתי. שכן עזר בחיפושים, בדק בתחנת הרכבת, תלה מודעות ואפילו ביקש לפרסם בכנסייה שילד נעדר.
ואני הייתי מחוץ לעיר.
ב-3 ביולי חזרתי הביתה.
ידעתי שאני בצרות. נעלמתי מהבית בלי לבקש רשות, ולא סיפרתי להורים שלי את האמת על איפה הייתי.
אז המצאתי סיפור.
סיפרתי שאדם זר פגש אותי ברחוב. שהוא נתן לי חבילה וביקש שאביא אותה לבית תמורת 20 זלוטי. הלכתי אחריו, אמרתי. אחר כך הכניסו אותי למקום סגור והחזיקו אותי שם.
בתוך הסיפור שלי, האיש הפך ליהודי.
הייתי בן שמונה. לא ידעתי מהי "עלילת דם". לא ידעתי שבמשך מאות שנים סיפרו באירופה שיהודים חוטפים ילדים נוצרים, רוצחים אותם ומשתמשים בדמם.
אבל את הסיפור שיהודים רוצחים ילדים - כבר שמעתי.
השכן שלנו, אנטוני פאסובסקי, סיפר לי שיהודים רוצחים ילדים פולנים. הוא סיפר שמכניסים אותם לחבית, מגלגלים אותה ואוספים את הדם כדי להכין מצות.
אני לא המצאתי את הסיפור הזה.
אני רק הכנסתי את עצמי לתוכו.
רציתי להסביר למה נעלמתי.
הייתי ילד בן שמונה.
המבוגרים כבר ידעו מה לעשות עם הסיפור שלי.
---
וכאן צריך לצאת לרגע מראשו של הילד.
כי עד עכשיו יש לנו ילד שנעלם מהבית, חזר אחרי שלושה ימים והמציא סיפור כדי להימנע מעונש. ילדים משקרים. ילדים ממציאים תירוצים. ילדים מספרים סיפורים ששמעו ממבוגרים בלי להבין את ההיסטוריה שהם נושאים בתוכם.
פוגרום עדיין לא היה.
בלילה שבין 3 ל-4 ביולי הגיע אביו של הנריק, ולנטי בלאשצ'יק, לתחנת המיליציה. לפי העדויות הוא היה מעט שתוי ושמח שבנו נמצא. השוטר התורן לא פתח בחקירה מסודרת. הוא אמר לו לחזור בבוקר.
למחרת הגיע ולנטי שוב לתחנה. הפעם הנריק היה איתו.
וגם שכן נוסף - יאן דיגנרוביץ'.
דיגנרוביץ' שמע את סיפורו של הילד ושאל אותו שאלה.
האם האיש שלקח אותך היה יהודי?
זו שאלה קטנה, אבל היא חשובה.
כי מרגע זה כבר לא חיפשו אדם שחטף ילד.
חיפשו יהודי שחטף ילד.
בבוקר יצאו האב, הילד ודיגנרוביץ' לחפש את המקום שבו, לכאורה, הוחזק הנריק. הם עברו ברחובות קיילצה. מאוחר יותר נשאל דיגנרוביץ' בחקירה מדוע לא ביקש מהילד לזהות בתים אחרים בדרך.
התשובה שלו הייתה פשוטה.
לא היה טעם.
יהודים לא גרו בהם.
כשהגיעו לרחוב Planty הצביע הנריק על הבית במספר 7/9. זה היה הבניין שבו פעל הוועד היהודי ושבו התגוררו ניצולי שואה.
זה הבית, אמר הילד.
שם החזיקו אותי.
במרתף.
הייתה רק בעיה אחת.
בבית לא היה מרתף שהתאים לסיפור.
זו הייתה יכולה להיות נקודת הסיום.
אפשר היה לחקור את הילד. אפשר היה לבדוק היכן היה בשלושת הימים האחרונים. אפשר היה לשלוח שוטר לביילאקי. אפשר היה לבדוק את הבית ולהבין שהמקום שהילד מתאר פשוט אינו קיים.
במקום זה, הסיפור המשיך לנוע.
בתחנת המיליציה טיפל במקרה סטפן סנדק, מנהל מחלקת החקירות הפליליות. הוא בחר שישה אנשי מיליציה ושלח אותם עם הילד לבדוק את המקום שבו, בניסוח שהופיע בפקודה, הילד "נתפס בידי יהודי".
שימו לב.
לא "האם הילד נחטף".
לא "מי לקח את הילד".
הילד שנתפס בידי יהודי.
המסקנה כבר הייתה בתוך השאלה.
כשהשוטרים הגיעו ל-Planty והמרתף לא נמצא, גם זה לא עצר את החיפוש. לפי אחת העדויות, שוטר עבר עם הנריק בין מחסנים ושאל אותו למעשה: אולי כאן? אולי בזה?
במקום לבדוק אם הסיפור נכון, התחילו לחפש מקום שיתאים לסיפור.
ובחוץ כבר עמדה קיילצה.
בזמן שהאב והילד היו בתחנת המיליציה, נשאר יאן דיגנרוביץ' ברחוב. אנשים ראו את האב בוכה ושאלו מה קרה.
דיגנרוביץ' סיפר להם.
זה אביו של הילד שנעלם.
היהודים חטפו אותו.
הם מחזיקים ילדים בבית ברחוב Planty.
השמועה התחילה לעבור מאדם לאדם. ילד אחד הפך לילדים. חטיפה מומצאת התחברה לסיפורים עתיקים על דם, מרתפים ורצח פולחני.
אנשים התחילו להתאסף.
אנשי מיליציה יצאו לכיוון Planty.
הצבא הוזעק.
עוד אנשים הצטרפו.
ובתוך שעות, סיפור שילד בן שמונה המציא כדי להסביר מדוע נעלם מהבית בלי רשות הפך ל"עובדה" שעיר שלמה כבר הכירה.
קל להפוך את הנריק בלאשצ'יק לילד שגרם לפוגרום קיילצה.
זה אפילו נוח.
הילד שיקר. ההמון השתגע. יהודים נרצחו.
אבל ילדים משקרים.
מדינה מחזיקה משטרה בדיוק משום שילד בן שמונה אינו חוקר.
הנריק המציא חטיפה.
את היהודים הכניסו לסיפור המבוגרים שסביבו.
מבוגר סיפר לו שיהודים רוצחים ילדים בשביל הדם. מבוגר שאל אם החוטף היה יהודי. מבוגרים חיפשו רק בתים שבהם גרו יהודים. אנשי משטרה קיבלו את ההנחה שילד "נתפס בידי יהודי" עוד לפני שבדקו אם בכלל הייתה חטיפה.
ובכל שלב בדרך עמד אדם מבוגר שיכול היה לעצור.
לבדוק.
לשאול עוד שאלה.
לומר: רגע.
אף אחד מהם לא עשה זאת בזמן.
בבוקר 4 ביולי 1946 כבר הלך וגדל ההמון מול הבית ברחוב Planty 7/9.
הנריק בלאשצ'יק היה בן שמונה.
הילד סיפר שקר.
המבוגרים הפכו אותו לעלילת דם.
ועכשיו הפוגרום עמד להתחיל.
פרק 3
כשהשמועה הפכה לרצח
אזהרת תוכן: הפוסט מכיל תיאורים גרפיים קשים מאוד של אלימות ורצח.
ב-1 ביולי 1946 נעלם ילד בקיילצה. ב-2 ביולי חיפשו אותו. ב-3 ביולי הוא חזר. בבוקר 4 ביולי כבר צעדו שוטרים וחיילים אל הבית ברחוב Planty 7/9, ומחוץ לבניין הלך ונאסף המון. בתוך שעות יהפוך הסיפור שהמציא ילד בן שמונה לאירוע האלימות האנטי-יהודית הקטלני ביותר בפולין שלאחר מלחמת העולם השנייה. יד ושם מדבר על 42 יהודים שנרצחו; מוזיאון השואה בוושינגטון כותב על לפחות 42 יהודים ויותר מ-40 פצועים; מחקרים פולניים ורשימות קורבנות מציעים מניינים וחלוקות מעט שונים, ומחקר גנאלוגי עדכני של יואנה טוקארסקה-בקיר וירוסלב דולביץ' אף מראה עד כמה קשה לשחזר רשימת קורבנות סופית מתוך מסמכי זיהוי חלקיים ורשימות סותרות. המספר המדויק חשוב למחקר. אבל הוא אינו משנה את העובדה הבסיסית: המון של אזרחים פולנים, חיילים ואנשי מיליציה התנפל על ניצולי שואה יהודים בעקבות עלילת דם שקרית.
קיילצה של קיץ 1946 הייתה עיר שיצאה מן המלחמה, אבל עדיין לא חזרה לחיים רגילים. אנשים חזרו מן הצבא, ממחנות, מעבודות כפייה ומברית המועצות; השלטון החדש נאבק במחתרות, נשק הסתובב בין אזרחים, והחברה כולה נשאה את האלימות של שש שנות כיבוש. לתוך העיר הזאת חזרו גם כמה מאות יהודים. לפני המלחמה הייתה בקיילצה קהילה יהודית גדולה; עכשיו חזרו שרידים של אותה קהילה ואנשים שהגיעו ממקומות אחרים. חלקם ביקשו רכוש, חלקם חיפשו קרובים, חלקם ניסו להתחיל לחיות. ברחוב Planty 7/9 פעל הוועד היהודי ובבניין התגוררו ניצולים. הם היו גלויים מאוד בעיר שכמעט התרוקנה מיהודיה. עלילת הדם לא הופיעה בחלל ריק: מוזיאון השואה בוושינגטון מדגיש את הרקע המקומי המושרש של האשמות שקריות בדבר שימוש בדם ילדים נוצרים, והמכון ההיסטורי היהודי מצביע גם על אנטישמיות, סטריאוטיפים ועל האקלים החברתי של השנים הראשונות שלאחר המלחמה.
בפרק הקודם עצרנו ברגע שבו הנריק בלאשצ'יק הצביע על הבית. שם, אמר, החזיקו אותו. במרתף. המרתף שתיאר לא היה קיים, אבל העובדה הזאת כבר לא הצליחה לעצור את השמועה. ילד אחד הפך לילדים. חטיפה שלא התרחשה הפכה לרצח פולחני. אנשים דיברו על גופות, על דם ועל ילדים נוצרים המוחזקים בידי יהודים. איש לא ראה את הילדים האלה, אבל רבים כבר "ידעו" שהם שם. אנשי מיליציה וחיילים נכנסו אל הבניין, שבו חיו ניצולים שהחזיקו גם נשק ברישיון להגנה עצמית. הירי החל בתוך הבית. אנשי מליציה וצבא פתחו באש, ובהמשך נורו יריות גם מצד יהודים שהגנו על עצמם; חיילים עברו בין החדרים, הוציאו יהודים ממקומות שבהם ניסו למצוא מחסה והובילו אותם החוצה. שם המתין ההמון.
וכאן אני רוצה להפסיק להשתמש לרגע בשפה המכובסת שבה אנחנו רגילים לכתוב היסטוריה. "הוכו למוות" הוא ביטוי מדויק, אבל הוא כמעט מסתיר את מה שקרה. אנשים נגררו במדרגות והוצאו מן הבית אל הרחוב. אבנים הוטחו בהם. מקלות, קתות, שרשראות ומוטות ברזל ירדו על ראשים ועל גופים. אנשים שכבר נפלו המשיכו לספוג מכות. התיעוד הרפואי, כותבת טוקארסקה-בקיר, קשה לקריאה: תיקי חולים ופרוטוקולים חלקיים של בדיקות גופות מתעדים את תוצאות הירי, דקירות הכידון וההכאה. במחקרה היא מציינת כי חלק מן הנרצחים נורו, שניים נהרגו בכידונים, ואחרים הוכו ונסקלו. גופות נמצאו כשהן מרוטשות עד כדי קושי בזיהוי. מאחורי הביטוי "פגיעת ראש" היו גולגולות שנמחצו ונופצו תחת מכות חוזרות. זו לא הייתה קטטה. זו הייתה אלימות שנמשכה גם כאשר האדם שמולך כבר שכב על הקרקע.
ד"ר סוורין קאהנה, יו"ר הוועד היהודי בקיילצה, ניסה להזעיק עזרה. בתוך הבית, בעוד האלימות מתפתחת סביבו, הוא ניסה ליצור קשר עם אנשי הביטחון. הוא נורה. אחרים הוצאו מן החדרים בידי חיילים ונמסרו למעשה לאנשים שהמתינו בחוץ. צריך להתעכב על התמונה הזאת: ניצולי שואה, פחות משנה וחצי לאחר שחרור אושוויץ, רואים מדים נכנסים לבניין. אפשר להניח שחלקם מצפים שהמדינה באה להגן עליהם. ואז אנשי המדים מפרקים אותם מנשקם, מוציאים אותם החוצה - ושם מכים אותם אזרחים באבנים ובמקלות. מוזיאון השואה בוושינגטון אינו משאיר כאן מקום לניסוח עמום: המשתתפים באלימות היו חיילים פולנים, שוטרים ואזרחים.
בשעות הצהריים נדמה היה לרגע שהאלימות נחלשת, ואז הגיעו מאות פועלים ממפעל לודוויקוב. הם עזבו את המפעל וצעדו לעבר Planty. חלקם נשאו כלי עבודה ומוטות ברזל. הנריק עצמו עמד בחיים מול הבית, אבל השמועה כבר לא עסקה רק בו. עכשיו דיברו על ילדים אחרים, על גופות ועל דם. הם הגיעו אל "הבית היהודי". גל חדש של מכות החל. ההמון הקיף אנשים, הפיל אותם והכה בהם. התוקפים השתמשו באבנים, במקלות ובכלי מתכת; חלק מן הפצועים הוכו ונשדדו גם כאשר הועברו לבית החולים, והמון אף הגיע אל אחד מבתי החולים ודרש למסור לידיו את היהודים הפצועים. צוות בית החולים סירב.
ובתוך ההמון היו גם צעירים מאוד. המחקר של טוקארסקה-בקיר מביא עדויות רבות על בני נוער - תלמידי תיכון, נערים וצופים - שהיו בזירת הפוגרום. יש גם עדויות על ילדים שהגיעו ל-Planty לצד אבותיהם. היא הקדישה לכך פרקים ששמותיהם, בתרגום חופשי, הם "ילדים ב-Planty" ו"אבות וילדים". תחשבו על זה לרגע: הפוגרום שהתחיל בסיפור על ילד יהודי-כביכול שנחטף, הפך למקום שאליו אבות פולנים הביאו את ילדיהם. חלק מהדור הצעיר לא רק שמע אחר כך מה קרה בקיילצה; הוא עמד ברחוב וראה כיצד מבוגרים מכים יהודים.
היו גם ילדים בצד השני של האלימות. יד ושם מזכיר במפורש את רגינה - ריבקה - פיש ואת בנה בן שלושת השבועות. רגינה לא התגוררה ב-Planty. היא הייתה במקום אחר בעיר כאשר ארבעה גברים, ובהם איש המליציה סטפן מאזור, לקחו אותה, את התינוק ואדם יהודי נוסף. בדרך התחננו רגינה והאיש על חייהם. העדויות שנאספו במחקר מתעדות דרישה למסור כסף ודולרים; באחד ממקבצי העדויות שמביאה טוקארסקה-בקיר מופיעה גם הוראה קצרה ומצמררת של איש מיליציה ביחס לתינוק - להכות אותו. רגינה והתינוק נרצחו. הילד היה בן שלושה שבועות. הצילום של גופות האם ובנה, שתיעדה הצלמת יוליה פירוטה לאחר הפוגרום, נשמר באוסף המכון ההיסטורי היהודי ונידון גם במחקר האקדמי על תיעוד הפוגרום.
האלימות כבר לא הייתה מוגבלת ל-Planty. ברחובות ובאזור תחנת הרכבת חיפשו יהודים. נוסעים נבדקו, אנשים ניסו לזהות יהודים לפי מראה, דיבור ומסמכים, ויהודים נמשכו מקרונות. במחקר הגנאלוגי של דולביץ' וטוקארסקה-בקיר מופיעה עדות על מנש אייזמן: לאחר שהאלימות ליד הרכבת נרגעה מעט, גופתו נראתה מוטלת ליד קרון, ובמרחק מה שכבו גופות נוספות. עד אחר סיפר שהסתתר ברגע האחרון מתחת לרכבת; לדבריו, התוקפים נשאו גם נשק חם וגם מקלות. בשלב הזה איש כבר לא חיפש את הנריק בלאשצ'יק. הנריק היה חי. איש כבר לא חיפש ילדים במרתף. המרתף לא היה קיים. חיפשו יהודים.
כמה נרצחו? יד ושם כותב על 42 יהודים. מוזיאון השואה בוושינגטון מדבר על לפחות 42 יהודים ויותר מ-40 פצועים. POLIN מציין לפחות 40 יהודים ושני פולנים שעמדו להגנתם. רשימות הקורבנות שנערכו מיד לאחר האירוע אינן זהות, והמחקר החדש מראה שב-52 השמות שהצטברו בחמש רשימות היסטוריות יש כפילויות, טעויות וזיהויים שלא ניתן לאמת. אפשר וצריך להמשיך לחקור את המספרים. אבל לפעמים הוויכוח החשבונאי מאיים להסתיר את מה שכבר ידוע בוודאות: ב-4 ביולי 1946 המון של תושבי קיילצה, בהשתתפות אנשי מיליציה וחיילים, ביצע טבח בניצולי שואה יהודים בעקבות שמועה על רצח פולחני של ילדים נוצרים.
אחר הצהריים הגיעו כוחות נוספים, נורו יריות אזהרה וההמון פוזר. בתוך שעות עברו בקיילצה מחיפוש אחר מרתף שלא היה קיים לאיסוף גופות של בני אדם שראשיהם רוסקו באבנים ובמוטות ברזל, שנורו, נדקרו והוכו עד מוות. בין המתים הייתה אם. לידה היה תינוק בן שלושה שבועות. ברחוב עמדו ילדים פולנים לצד אבותיהם וצפו. בבית, ברחוב וברכבות חיפשו יהודים. וכוחות המדינה, שבידיהם היה הנשק ובסמכותם היה לעצור את המתרחש, השתתפו בחלק מן האלימות, אפשרו אותה או נכשלו במשך שעות בעצירתה.
אנחנו אוהבים לומר ש"המון איבד את עשתונותיו". יש משהו מנחם במשפט הזה, כאילו עיר שלמה נפלה לרגע למצב של אי-שפיות וחזרה אחר כך לעצמה. אבל אדם צריך להרים אבן. אדם צריך לקחת מוט ברזל. אדם צריך לעזוב מפעל ולצעוד אל בית שבו גרים יהודים. אדם צריך להכות בראשו של אדם שכבר שוכב על הקרקע. אב צריך לקחת את הילד שלו אל הרחוב. שוטר צריך לבחור אם לעצור את התוקף או להצטרף אליו. בכל אחת מן הפעולות האלה הייתה החלטה.
וזו אולי העובדה הקשה ביותר בפוגרום קיילצה. לא שעיר שלמה השתגעה, אלא שבמשך כמה שעות מספיק פולנים איבדו את עשתונותיהם והתמסרו לשמועה זדונית - ומספיק אחרים בחרו שלא לעצור אותם. השמועה פגשה אנטישמיות קיימת, עלילת דם עתיקה פגשה חברה שהתרגלה במשך שנות מלחמה לראות אלימות ומוות, והתוצאה הייתה רצח.
בפרק הבא אני רוצה לספר על האנשים שעשו את ההפך. לא כדי לנקות את שמה של קיילצה, לא כדי לומר "היו גם פולנים טובים" ולא כדי לאזן תינוק בן שלושה שבועות שנרצח באמצעות סיפור מנחם. אני רוצה לספר עליהם מסיבה אחרת: מפני שגם ב-4 ביולי 1946, כשהעדר דהר בכיוון אחד, היו אנשים שפתחו דלת, הסתירו יהודים, הגנו על פצועים ואמרו לא.
והם חשובים מפני שהם מוכיחים שגם באותו יום הייתה בחירה.
פרק 4
אפשר היה לומר לא
בפרק הקודם סיפרתי על האנשים שהרימו אבנים, לקחו מוטות ברזל ועזבו את מפעל לודוויקוב כדי לצעוד אל הבית היהודי ברחוב Planty. על אנשי מיליציה וחיילים שהשתתפו באלימות, על יהודים שנגררו מן הבניין ועל אנשים שהמשיכו להכות גם כאשר האדם שמולם כבר שכב על הקרקע.
אבל באותו יום, באותה עיר ומול אותה שמועה, היו גם פולנים שבחרו אחרת. והבחירה שלהם חשובה משום שהיא מוכיחה דבר פשוט מאוד:
אפשר היה לומר לא.
במשך שעות נדמה היה שהאלימות בקיילצה יצאה משליטה. חיילים ואנשי מיליציה כבר היו ברחובות, אנשים חמושים עמדו ליד הבית ברחוב Planty וההמון המשיך לגדול. חלק מאנשי מנגנוני המדינה השתתפו בעצמם באלימות, אחרים עמדו מן הצד, והיהודים בתוך הבניין נותרו כמעט ללא הגנה.
אבל בשעות אחר הצהריים הגיעו כוחות חדשים. קולונל סטניסלב קופשה (Stanisław Kupsza) קידם את הכוחות אל הזירה, ובהוראת מייג'ור קז'ימייז' קונייצ'ני (Kazimierz Konieczny) נורו יריות אזהרה. ההמון פוזר, שמירה הוצבה סביב הבית, והניצולים וגופות הנרצחים פונו מן המקום.
הפוגרום נעצר.
לא משום שהשמועה נעלמה, לא משום שההמון השתכנע לפתע שבבית אין מרתף ושאיש לא החזיק שם ילדים פולנים, ולא משום שהשנאה התפוגגה בתוך דקות. הפוגרום נעצר משום שבשלב מסוים ניתנה הוראה לעצור אותו - והיו אנשים שביצעו אותה.
במשך שעות כבר היו בקיילצה שוטרים, חיילים ואנשי מיליציה. כאשר הגיע כוח שקיבל הוראה ברורה לפזר את ההמון, התברר שאפשר היה לעשות זאת.
אפשר היה לעצור את הפוגרום מוקדם יותר.
גם לאחר פיזור ההמון מ-Planty, היהודים שנפצעו עדיין לא היו בטוחים. בדרכם לבתי החולים היו פצועים שהוכו ונשדדו, וגם בתוך בית החולים הותקפו יהודים בידי חולים אחרים. בשלב מסוים הגיע המון אזרחי לאחד מבתי החולים ודרש לקבל לידיו את הפצועים היהודים.
צוות בית החולים סירב למסור אותם.
בחוץ עמדו אנשים שידעו היטב מה כבר נעשה ליהודים ברחובות קיילצה. בפנים שכבו בני אדם שנורו, הוכו ונפצעו בפוגרום. אנשי הצוות יכלו לפתוח את הדלת ולהסיר מעצמם את הסכנה.
הם לא עשו זאת.
הפצועים נשארו בפנים.
גם כמה אנשי כמורה מקומיים ניסו להגיע אל הבית ברחוב Planty בזמן האלימות. אנשי המיליציה מנעו מהם להיכנס וטענו שהמצב נמצא בשליטה. אין דרך לדעת מה היו מצליחים לעשות אילו הגיעו אל היהודים שבבניין, ולכן אין סיבה לייחס להם מעשי הצלה שלא התרחשו. אבל הניסיון להתערב מתועד. באותן שעות שבהן אנשים אחרים הגיעו אל Planty כדי לצפות, לצעוק או להשתתף, היו גם מי שניסו להגיע אל הבית ולהתערב.
ויש גם את סיפורה של משפחת צצולה.
מארק צצולה (Marek Cecuła) נולד בשנת 1944. בזמן פוגרום קיילצה היה פעוט כבן שנתיים. בעדות ההיסטוריה שבעל פה שלו, השמורה באוסף מוזיאון POLIN, הוא מספר על חזרת משפחתו לקיילצה לאחר המלחמה ועל הבריחה בעקבות הפוגרום. צצולה היה צעיר מכדי לשאת זיכרון מודע של האירועים; הוא מספר סיפור משפחתי.
במהלך האירועים קיבלה משפחתו אזהרה על הסכנה בקיילצה.
מישהו הזהיר אותם.
חשוב לזכור מה התרחש באותן שעות באזור קיילצה. אנשים חיפשו יהודים גם ברכבות. נוסעים יהודים הורדו מקרונות והותקפו. היו מי שחיפשו יהודי ברכבת כדי לפגוע בו.
ומישהו אחר בחר להזהיר משפחה יהודית.
הוא יכול היה לשתוק.
הוא לא שתק.
משפחת צצולה התרחקה מקיילצה וניצלה מן הפוגרום.
כוחות שקיבלו הוראה לעצור את האלימות - ועצרו אותה. צוות בית חולים שסירב למסור יהודים פצועים להמון. אנשי כמורה שניסו להגיע אל הבית ונבלמו. ואדם שהזהיר משפחה יהודית מפני הסכנה.
האנשים האלה חיו באותה פולין. הם שמעו את אותן שמועות וראו את אותו המון. הם לא החזיקו בידיהם את תיקי החקירה, לא ידעו שהנריק בלאשצ'יק בילה את הימים שבהם "נעלם" מחוץ לעיר ולא קראו את המחקרים שייכתבו עשרות שנים מאוחר יותר.
ובכל זאת, ברגע מסוים, הם בחרו אחרת.
וזו אחת העובדות המטרידות ביותר בסיפור של קיילצה.
אנחנו רגילים לדבר על "טירוף המונים". זה ביטוי נוח. הוא הופך את ההמון לכמעט כוח טבע - סערה, שיטפון, משהו שאדם בודד נסחף בתוכו ואינו מסוגל לעצור.
אבל בקיילצה הבחירה לא נעלמה.
אפשר היה לתת פקודה לפזר את ההמון. אפשר היה לסרב למסור פצוע. אפשר היה לנסות להתערב. אפשר היה להזהיר.
אפשר היה לומר לא.
חלק אמרו.
רבים מדי - לא.
שמונים שנה חלפו, אבל השאלה הזאת לא שייכת רק לקיילצה של 1946. שמועות עדיין עוברות מהר יותר מעובדות. קבוצה שלמה עדיין יכולה להשתכנע בתוך שעות שהיא כבר יודעת מי אשם, והעובדה שכולם רצים לאותו כיוון עדיין אינה הוכחה שזה הכיוון הנכון.
לפעמים הבחירה המוסרית מתחילה במעשה קטן מאוד.
לא להרים את האבן. לא להצטרף. לא לשתוק.
לומר לא.
פרק 5
תשעה הוצאו להורג. השאלות נשארו
חמישה ימים בלבד אחרי הפוגרום כבר ישבו שנים-עשר נאשמים על ספסל הנאשמים. המשפט החל ב-9 ביולי 1946 והסתיים יומיים אחר כך. תשעה מן הנאשמים נידונו למוות, שלושה נוספים לעונשי מאסר, וב-12 ביולי - שמונה ימים בלבד אחרי הרצח ברחוב Planty - הוצאו תשעת הנידונים למוות להורג בירי.
המהירות הייתה מסחררת. בתוך שמונה ימים הספיקה המדינה לעצור חשודים, לחקור אותם, להגיש כתבי אישום, לנהל משפט, לגזור תשעה עונשי מוות ולבצע אותם. בהמשך התקיימו משפטים נוספים נגד אזרחים ואנשי מנגנוני המדינה שהיו קשורים לאירועים. עשרות בני אדם הורשעו.
המדינה הענישה.
אבל המשפט המהיר לא הסביר את המציאות שבתוכה פוגרום כזה יכול היה להתרחש.
זה גם לא היה משפט שנועד לחקור במשך חודשים כיצד קרסה המדינה בקיילצה. למשטר הקומוניסטי החדש היה צורך מיידי להראות שהוא שולט במצב, שהוא מעניש את הרוצחים - ובעיקר שיש לו תשובה פוליטית לשאלה מי אשם.
והתשובה שלו הייתה ברורה: הריאקציה.
הלאומנים. אנשי המחתרת האנטי-קומוניסטית. אויביה של "פולין העממית". המשטר הציג את הפוגרום כהוכחה נוספת לכך שמתנגדיו הם פשיסטים ואנטישמים המבקשים לערער את הסדר החדש.
אבל גם בצד השני של המתרס הפוליטי הייתה תשובה מוכנה.
ושם האשם היה היהודי.
כדי להבין את קיילצה של 1946 צריך להבין את אחד הדימויים הפוליטיים החזקים והרעילים ביותר בפולין של המחצית הראשונה של המאה העשרים: Żydokomuna - "הקומוניזם היהודי".
המיתוס לא נולד בקיילצה וגם לא אחרי המלחמה. במשך שנים זיהה השיח הלאומני את היהודים עם הבולשביזם, עם מוסקבה ועם האיום על העצמאות הפולנית. אחרי 1944 קיבל הדימוי הזה חומר בעירה חדש. הצבא האדום נכנס לפולין, ברית המועצות כפתה בהדרגה משטר קומוניסטי, אנשי מחתרת נעצרו ונרדפו, והמדינה הפולנית איבדה למעשה את חירותה הפוליטית. במנגנוני המפלגה והביטחון החדשים אכן היו גם כמה בעלי תפקידים יהודים בולטים.
ומכאן נעשה המעבר האנטישמי המוכר: מן היחיד אל הקולקטיב.
לא אדם מסוים היה קומוניסט - "היהודים" היו קומוניסטים.
לא פקיד מסוים שירת את מוסקבה - "היהודים" הביאו את מוסקבה לפולין.
יהודי שחזר ממחנה, ממקום מסתור או מברית המועצות לא נדרש להיות חבר מפלגה ולא לעבוד במנגנון הביטחון. בעיני מי שאימץ את מיתוס ה-Żydokomuna, עצם היותו יהודי הספיקה כדי להפוך אותו לחלק מן הכוח שכביכול אחראי לאובדן עצמאותה של פולין.
וכך נוצרו שני סיפורים נוחים.
הקומוניסטים אמרו: הלאומנים והריאקציה עשו זאת.
הלאומנים אמרו: היהודים והקומוניסטים הביאו אסון על פולין.
ובין שני הסיפורים הפוליטיים האלה נשארו שאלות פשוטות הרבה יותר.
מי הכה את האנשים ברחוב Planty?
מי ירה?
מי דקר בכידון?
מי יצא ממפעל לודוויקוב עם מוט ברזל?
מי עמד מן הצד?
ומי, במשך שעות, לא נתן את ההוראה לעצור את כל זה?
המשפטים של 1946 הענישו חלק מן המשתתפים. אבל הם נערכו בתוך מערכת המשפט של משטר קומוניסטי שהלך והפך לסטליניסטי, תחת לחץ פוליטי עצום ובמהירות שלא אפשרה בירור ציבורי עמוק של אחריות מנגנוני המדינה. בתוך שמונה ימים מן הפוגרום כבר היו תשעה נאשמים מתים. אבל השאלות על התנהלות המיליציה, הצבא ומנגנוני הביטחון נשארו.
והן הזינו במשך עשרות שנים תיאוריה אחרת.
אולי הפוגרום היה פרובוקציה.
אולי מנגנוני הביטחון הקומוניסטיים תכננו אותו. אולי הסובייטים עמדו מאחוריו. אולי מישהו ביקש להסיט את תשומת הלב מן המאבק הפוליטי בפולין או להכפיש את המחתרת האנטי-קומוניסטית.
לא קשה להבין מדוע התיאוריה הזאת צמחה. השוטרים לקחו את הנריק בלאשצ'יק אל הבית ברחוב Planty. אנשי מיליציה וחיילים הגיעו אל הבניין. חלקם השתתפו באלימות. במשך שעות המדינה לא הצליחה - או לא מיהרה - להגן על היהודים. ואז, כפי שראינו בפרק הקודם, הגיע כוח שקיבל הוראה ברורה לפזר את ההמון - וההמון פוזר.
אחרי נפילת הקומוניזם נפתחו ארכיונים והחקירות חודשו. חוקרים, עיתונאים והיסטוריונים חזרו אל תיקי המשפט, עדויות השוטרים, מסמכי הצבא וחומרי מנגנוני הביטחון. גם החקירה המאוחרת של המכון לזיכרון לאומי, IPN, עסקה בשאלת הפרובוקציה.
עד היום לא הוכחה תיאוריה של פרובוקציה סובייטית או קומוניסטית מתוכננת.
וזה חשוב.
חשד אינו הוכחה.
אבל העובדה שתיאוריית הפרובוקציה לא הוכחה אינה הופכת את התנהלות מנגנוני המדינה לתקינה. אנשי מיליציה וחיילים השתתפו בפוגרום. מנגנוני המדינה כשלו במשך שעות בהגנה על היהודים. אלה אינן תיאוריות. אלה עובדות המתועדות בעדויות ובחקירות.
בין "המדינה תכננה את הפוגרום" לבין "למדינה לא הייתה אחריות" יש מרחב עצום.
ובמרחב הזה נמצאת קיילצה.
אלא שקיילצה אינה עומדת לבדה.
היא הייתה מן המקרים הקיצוניים והקטלניים ביותר של אלימות המונים אנטי-יהודית בפולין שלאחר המלחמה. אבל היא לא הייתה מקרה יחיד. המחקר ההיסטורי של העשורים האחרונים, ובכלל זה מחקרים שפורסמו במסגרת יד ושם והמכון ההיסטורי היהודי בוורשה, ממקם את קיילצה בתוך מציאות רחבה הרבה יותר של אלימות נגד יהודים בפולין בשנים 1944-1946.
יהודים נרצחו בידי יחידות מחתרת אנטי-קומוניסטיות. אחרים נרצחו במהלך מעשי שוד. היו שחזרו לעיירה שבה חיו לפני המלחמה, ביקשו לקבל בחזרה בית או רכוש - ונרצחו. במקומות אחרים התפשטו שוב עלילות דם.
שנה לפני קיילצה, באוגוסט 1945, התרחשה התפרצות אנטי-יהודית בקרקוב. גם שם עמדה במרכז שמועה על ילד. גם שם השמועה גדלה במהירות והפכה לסיפור על ילדים נוצרים שיהודים כביכול רצחו. יהודים הוכו ברחובות, בית הכנסת קופה הותקף ורוז'ה ברגר, ניצולת אושוויץ בת 56, נרצחה.
עלילות על יהודים החוטפים ילדים הופיעו בשנים שלאחר המלחמה גם במקומות נוספים בפולין.
קיילצה לא הייתה ברק בשמים בהירים.
וזו אולי הנקודה החשובה ביותר.
כי קל מאוד להפוך את קיילצה ל"חידה". אירוע קיצוני כל כך, אלים כל כך, שנה בלבד אחרי אושוויץ - כמעט דורש מאיתנו לחפש הסבר יוצא דופן. קונספירציה. פקודה סודית. מנגנון נסתר.
אבל המחקר ההיסטורי מציב שאלה קשה יותר.
איזו חברה אפשרה לקיילצה לקרות?
חברה שבה עלילת דם בת מאות שנים עדיין יכולה הייתה להישמע אמינה.
חברה שבה יהודי יכול היה להפוך, מעצם יהדותו, ל"קומוניסט" ול"סוכן מוסקבה".
חברה שחוותה שש שנות כיבוש גרמני נאצי, רצח המוני, חורבן, שינויי גבולות, כניסת הצבא האדום והקמת משטר חדש בכוח.
חברה מלאה בפחד, בנשק, באלימות ובחשבונות שלא נסגרו.
ובתוך החברה הזאת חזרו כמה עשרות אלפי יהודים אל מקומות שבהם חיו לפני המלחמה - וגילו שלעיתים מישהו אחר כבר גר בבית, מחזיק בחנות או משתמש ברכוש שהשאירו מאחור.
אין גורם אחד שמסביר את כל האלימות האנטי-יהודית בפולין אחרי המלחמה. המחקר מדבר על אנטישמיות דתית ומסורתית, על מיתוס ה-Żydokomuna, על מאבק פוליטי, על פעילות של חלק מיחידות המחתרת, על שוד, על סכסוכי רכוש ועל חברה שעברה ברוטליזציה עמוקה בשנות המלחמה.
בקיילצה, כמה מן החוטים האלה נקשרו יחד.
ואז הגיע ילד בן שמונה עם סיפור.
המשפט הראשון הסתיים בתוך יומיים.
תשעה אנשים הוצאו להורג.
אבל גם אילו היו מוציאים להורג שלושים ותשעה, קיילצה לא הייתה נפתרת.
כי על ספסל הנאשמים ישבו בני אדם.
מחוץ לאולם נשארה החברה שבתוכה עלילת דם עתיקה עדיין נשמעה הגיונית, יהודי יכול היה להפוך מעצם יהדותו לאחראי לאובדן עצמאותה של פולין, ושמועה של ילד הספיקה כדי להוציא אנשים מן הבית עם מוטות ברזל.
המשפט הסתיים בתוך יומיים.
החקירה של קיילצה נמשכת כבר שמונים שנה.
פרק 6
עיר לא יורשת אשמה. היא יורשת זיכרון
ב-4 ביולי 1946 רצחו פולנים יהודים בקיילצה. חיילים, אנשי מיליציה ואזרחים השתתפו באלימות. אחרים עמדו מן הצד. שמועה על ילד שנחטף בידי יהודים הפכה בתוך שעות לירי, מכות, אבנים ומוטות ברזל. אחר כך באו המשפטים, עונשי המוות והחקירות. אבל כאשר בתי המשפט סיימו את עבודתם, נשארה שאלה אחרת - שאלה שאי אפשר להכריע בפסק דין.
מה עושה עיר עם העובדה שהיה בה פוגרום?
במשך עשרות שנים היה קשה לדבר על קיילצה בלי להיכנס מיד למאבק פוליטי. המשטר הקומוניסטי הציג את הפוגרום כפשע של "הריאקציה" ושל אויבי פולין העממית. מתנגדי המשטר הצביעו על התנהגותם של אנשי המיליציה, הצבא ומנגנוני הביטחון ופיתחו תיאוריות על פרובוקציה קומוניסטית או סובייטית. הפוגרום הפך לכלי במאבק על השאלה מי החריב את פולין ומי רשאי לדבר בשמה. בין שני המחנות נשארו ברחוב Planty בית, קיר, מדרגות - וזיכרון של עשרות יהודים שנרצחו שם.
רק עם היחלשות המשטר הקומוניסטי, ובעיקר אחרי 1989, נפתח בפולין מרחב אחר לדיון. ב-1990 הוצב ב-Planty לוח זיכרון שנחשף בנוכחותו של לך ואלנסה. שש שנים אחר כך, לקראת יובל החמישים לפוגרום, עצם האופן שבו יש לציין את האירוע עדיין עורר התנגדות ומחלוקת בקיילצה. המקורות המתארים את מאבק הזיכרון בעיר מצביעים על התנגדות גם בתוך המרחב העירוני לקיום ההנצחה; הנשיא אלכסנדר קוושנייבסקי ציין את הקורבנות ב-1996, אך לא הגיע לקיילצה ככל הנראה על רקע המחלוקת המקומית.
ודווקא בתוך העיר התחילה להתארגן קבוצה של אנשים שלא רצתה עוד לברוח מן הסיפור.
לקראת שנת החמישים לפוגרום הוקמה בקיילצה היוזמה האזרחית "זיכרון - דיאלוג - פיוס" - Pamięć - Dialog - Pojednanie, ובהמשך, בשנת 2005, נוסדה "אגודת יאן קרסקי". אחת הדמויות המרכזיות בתהליך הזה הייתה בוגדן ביאלק. הבחירה של ביאלק ואנשי האגודה מעניינת בעיניי דווקא משום שהם לא ניסו למצוא נוסחה שתהפוך את קיילצה לחפה מפשע. הם עשו משהו קשה יותר: הם ביקשו מן העיר להכיר בכך שהפשע התרחש כאן. לא "אי שם בפולין". לא בידי הגרמנים הנאצים. לא בסיפור שאפשר להרחיק למוסקבה באמצעות תיאוריית קונספירציה שלא הוכחה.
כאן.
בקיילצה.
ב-Planty.
בידי פולנים.
המאבק הזה לא עסק רק בעבר. הוא עסק בשפה. האם לקרוא למה שקרה "פוגרום"? האם לומר "רצח"? האם להדגיש את השתתפותם של אנשי מנגנוני המדינה? האם לדבר על אנטישמיות פולנית בלי להפוך את כל הפולנים לרוצחים? והאם אפשר להכיר באחריותם של פולנים לפשע בלי לקבל את הטענה שפולין כולה היא אומה של פושעים?
אלה אינן שאלות פשוטות. הן עדיין אינן פשוטות בפולין.
אבל קיילצה התחילה לדבר.
בשנת 2006, במלאת שישים שנה לפוגרום, נחנכה בעיר האנדרטה White/Wash II של האמן ג'ק סאל. באירועי הזיכרון הגדיר נשיא פולין לך קצ'ינסקי את הפוגרום "פשע ובושה גדולה לפולנים וטרגדיה ליהודי פולין". זו הייתה כבר שפה אחרת לגמרי מן השפה של המשפטים המהירים ב-1946: לא ניסיון להסביר את הכול באמצעות "הריאקציה", אלא הכרה מפורשת בפשע ובבושה.
ויש עוד מקום בקיילצה שאליו צריך לחזור.
בית הקברות היהודי ברחוב Pakosz.
בפרק הרביעי סיפרתי על מארק צצולה. הוא נולד ב-1944 והיה פעוט בזמן הפוגרום. בעדות ההיסטוריה שבעל פה שלו הוא מספר את סיפורה של משפחתו, שחזרה לקיילצה לאחר המלחמה וברחה בעקבות הפוגרום. מישהו הזהיר את בני המשפחה מפני הסכנה.
שישים וארבע שנים אחר כך, בשנת 2010, נחנך בבית הקברות היהודי בקיילצה קבר האחים המחודש של קורבנות הפוגרום.
את הקבר תכנן פרופ' מארק צצולה.
הפעוט שמשפחתו ברחה בעקבות הפוגרום חזר אל העיר כאמן וכמעצב, ועיצב את מקום מנוחתם של אלה שלא ניצלו ממנו.
יש משהו כמעט בלתי נסבל במעגל הזה.
ב-1946 משפחה יהודית מקבלת אזהרה וצריכה להתרחק מקיילצה.
ב-2010 אותו ילד, עכשיו אדם מבוגר, חוזר לעיר ומעצב באבן את מקום מנוחתם של הנרצחים.
לא כדי למחוק את מה שהיה.
כדי לתת לו צורה.
אולי כאן נמצא ההבדל בין אשמה לזיכרון.
אדם שנולד בקיילצה בשנת 2000 אינו אשם במה שעשה אדם אחר ברחוב Planty בשנת 1946. אשמה פלילית ומוסרית אינה עוברת בירושה. ילדים אינם נולדים אשמים בפשעי הסבים שלהם, ועיר אינה יכולה להעמיד לדין את הדורות שעדיין לא נולדו.
אבל זיכרון כן עובר בירושה.
הדור הבא מקבל את הרחובות. את הבתים. את שמות הכיכרות. את בתי הקברות. לפעמים הוא מקבל גם בית ברחוב Planty שבו נרצחו אנשים.
ואז הוא צריך לבחור מה לעשות איתו.
אפשר לשתוק.
אפשר לומר שהכול היה פרובוקציה.
אפשר למצוא בכל דיון על אנטישמיות התקפה על פולין.
אפשר למהר ולספר על הפולנים שהצילו יהודים, עוד לפני שסיימנו לומר את שמות הנרצחים.
ואפשר לעשות דבר אחר.
אפשר לפתוח את הארכיונים.
אפשר לחקור.
אפשר להתווכח.
אפשר להציב לוח.
אפשר להקים אגודה.
אפשר להזמין יהודים לחזור לעיר שבה יהודים נרצחו.
אפשר לעמוד ב-4 ביולי ברחוב Planty ולומר בקול ברור:
זה קרה כאן.
במשך שישה פרקים סיפרתי על קיילצה. על עיר שבמשך מאות שנים כמעט לא חיו בה יהודים מפני שהייתה בבעלות הכנסייה; על קהילה יהודית שצמחה במהירות; על הפוגרום של 1918; על ילד בן שמונה שחזר הביתה עם סיפור; על שמועה שהפכה לרצח; על אנשים שהצטרפו להמון ועל אנשים שאמרו לא; על משפט שנמשך יומיים ועל שאלות שנשארו שמונים שנה.
אבל קיילצה אינה רק העיר שבה היה פוגרום.
היא גם עיר שמתמודדת, לעיתים באומץ ולעיתים תוך מאבק והתנגדות, עם העובדה שהיה בה פוגרום.
אין בכך מחילה.
אין בכך זיכוי.
ואין בכך שינוי של שורה אחת ממה שקרה ב-4 ביולי 1946.
יש בכך בחירה.
בפרק הרביעי כתבתי שאפשר היה לומר לא.
אולי זה נכון גם לגבי זיכרון.
אפשר לומר לא לשתיקה.
לא להכחשה.
לא לתירוץ הנוח.
עיר לא יורשת אשמה.
היא יורשת זיכרון.
והיא בוחרת מה לעשות איתו.