המבצר הטבטוני במאלבורק

0170703_154704_HDR
50

מעבר לשיאים המרשימים הקשורים במקום (טירת הלבנים הגדולה ביותר בעולם, הטירה הגדולה ביותר באירופה וכו') ופופולריות גואה בקרב תיירים המבקרים בפולין, הנוסע הישראלי עשוי למצוא עניין מיוחד בקשר שבין ההיסטוריה של א"י לזו של פולין, קשר הנעוץ במסדר הטבטוני ופועלו. אזור הגליל משובץ מבצרים והריסות שמקורם במסדר הטבטוני, כשהמפורסם שבהם הוא מבצר מונפורט. כמו בישראל, כך גם בפולין משמשים המבצרים הרבים עדות חייה להיסטוריה רחוקה וסוערת. כמו העיר עכו, שהיתה לבסיס המסדר עד כיבושה ב-1291, כך גם מאלבורק, אז – מאריינבורג, היתה לבירת המדינה הטבטונית עד לסילוקם על ידי הפולנים.

הביקור במבצר מאפשר מפגש בלתי אמצעי עם חלק חשוב מהמורשת הפולנית, כמו גם הבנה של תהליכים היסטוריים רחוקים, שתוצאותיהם ניכרות עד ימינו אנו. כך למשל, היסטוריונים רבים סבורים שהאיבה הפולנית-גרמנית, נולדה עם נצחונה של פולין על הפרוסים והמסדר הטבטוני, איבה שהגיעה לשיאה במלחמת העולם השנייה. מלבד סוגיות היסטוריות בוערות, מזמן המבצר התייחסות לנושאים דתיים, כשהעיקרי בהם הוא כמובן המיסיונריות האקטיבית (מסעות הצלב, המרה בכוח החרב וכו') והמסדרים הצבאיים.

המבצר נבנה בשלבים החל מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-13, במקום שהיה מוגן מהצפות, ובסמוך לנתיב סחר ממזרח למערב. כבר בתחילת דרכו היה למושב ביורוקרטי חשוב. עם סיפוח גדאנסק למדינה הטבטונית, זורז תהליך העתקת מושב המפקדה מונציה אל המבצר, כדי לבסס ולחזק את אחיזת המסדר בשטחים הכבושים החדשים. שורה של הרחבות וחיזוקים במהלך המאה הבאה הפכו את המבצר לגדול ביותר עד לאותו זמן.

ב-1410, לאחר המפלה הטבטונית בקרב גרונבאלד, המשיך המבצר לשמש כמקום מושבה של המפקדה לזמן מה, עד שנכבש על ידי פולין. הכיבוש ארך כששה חודשים, החל מינואר 1454 (או 1457, תלוי איזה היסטוריון שואלים...). למרבה ההפתעה, המבצר נמסר לכוחות הפולנים ללא כל קרב, מאחר ופשוט נמכר על ידי האביר ששהה במבצר באותה עת.

עם החתימה על הסכם הכניעה ב-1466, אוחדה המדינה הטבטונית עם הממלכה הפולנית, והמבצר במאריינבורג החל לשמש כמקום מושבם הצפוני של מלכי פולין. במקום כוננה מערכת אדמיניסטרציה, כמו גם כוח שיטור וכוח צבאי. ואפילו סמכות משפטית מקומית היתה בנמצא. מצב זה נמשך כ-300 שנה.

עם חלוקתה הראשונה של פולין, ב-1772, הועברה השליטה על המבצר, כמו גם על מרבית אזור שפך נהר הויסלה, לידיהם של  הפרוסים ממערב. ברבות השנים, נערכו שינויים מבניים רבים בטירה, ולא אחת נהרסו חלקים נרחבים ממנה בקרבות ומלחמות. בשנת 1882 החלו עבודות שחזור במקום על ידי ארכיטקט גרמני, במטרה להשיב למקום את אופיו וצורתו הגותית המקורית. אך גורלו של המבצר לא שפר עליו – בזמן מלחמת העולם השנייה נערכו באזור התכתשויות רבות בין צבאות רוסיה וגרמניה, ורק קירות בודדים נותרו על תילם. היה זה הנזק הכבד ביותר שספג המבצר.

עם תום המלחמה ב-1945, שב המבצר לבעלות הפולנים. מבצע שחזור רחב היקף שנמשך עד עצם היום הזה יצא לדרכו. שלושה דורות של אדריכלים ומגוון עבודות שחזור השיבו למבצר את מרבית יופיו והדרו. כאמור, העבודות עודן נמשכות ומלאכת השחזור טרם נסתיימה. בשנת 1997 הוכנס המבצר לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.

הטירה האמצעית

טירה זו היתה מרכז שלטונה של המדינה הטבטונית. בחלק זה של המבצר נמצא ארמון ההוהמייסטר (הגראנד מאסטר, השליט הטבטוני) וחדר האוכל הגדול. כאן  הוכנו מעדנים שנודעו בכל רחבי העולם בזכות אורחי הכבוד שזכו לעונג לטעום מהם. כמו כן נמצאו במתחם חדריו של המפקד הראשי, אכסניות בהן השתכנו עוברי אורח, אחת מנשקיותיו של המבצר ובית חולים, ששימש בעיקר את אבירי המסדר.

חדר האוכל נמצא בזרוע המערבית של הטירה, ובאזור זה ניתן לראות את ארובות האוורור של המטבח. עם שטח של כ-4000 מ"ר, היה זה חדר האירוח המרשים והגדול ביותר במרכז אירופה של העת ההיא. חדר האוכל שיחק תפקיד חשוב במערך האירוח של אבירי המסדר. אורחים חשובים כדוגמת דוכסים, מלכים ונסיכים זכו ליחס יוצא דופן, שכלל רושם קולינרי כמו גם שעשועים משובבי נפש וסיפורי הצלחה קרביים מותירי מורא. היה זה יישום יוצא מן הכלל של האמרה "הדרך לליבו של הגבר עוברת בקיבתו".

תקרת החדר נתמכת באמצעות שלושה עמודי גרניט עם כותרות מעוטרות העשויות אבן גיר. בין שאר העיטורים ניתן לראות מעגלי ריקודים ואת סיפור הבריאה של אדם וחווה. מעל לפתח הכניסה לחדר מתנוסס מגן עליו פרסקו המתאר את הכתרתה של הבתולה מריה. הפרסקו משוייך למאה ה-14. מערכת חימום תת רצפתית תופעלה באמצעות תנור עצים שמוקם בחדרון מתחת לחדר האוכל. בשיטה זו חוממו רק אגפים בודדים, חשובים במהותם, במבצר כולו. חדר רחצה קטן עם באר נמצא בסמוך לחדר האוכל, שם יכול היה כל אורח להתרענן בטרם התיישב לסעוד בחדר האוכל.

לא רק משתים וסעודות של אבירי המסדר אירח חדר האוכל. בתקופת שלטון הפולנים שימש לנשפים ומשתים של מלכי פולין. בתקופת השילטון הפרוסי שימש החדר לתרגול החיילים, ועם כיבוש המבצר בידי נפולאון, נפתח באולם זה בית חולים צבאי.

ארמון ההוהמייסטר הוא פנינה של ממש בין מבני ואגפי הטירה האמצעית. חזיתו המערבית המצועצעת היא יצירת מופת גותית, שגם לצופים בה מרחוק ברור הדבר שזהו מקום משכנו של אדם רב במעלה. החלק הפנימי המרשים ביותר של הארמון הוא ללא ספק חדר האוכל הקיצי. פולמוסים כלכליים ופוליטיים התרחשו באולם זה, כמו גם משתים ומופעים מוזיקליים של להקות מזדמנות. חדר זה נחשב לפסגת האדריכלות הגותית החילונית. עמוד גרניט בודד ועבה תומך בתקרת החדר באמצעות 16 קשתות. מבנה זה אפשר להחליף את מרבית הקירות בחלונות, דבר ההופך את תאורת החדר בעת השקיעה למרשימה ויוצאת דופן.

אל חדר האוכל מוביל פרוזדור מוגבה בו עמדת רחצה ואכסדרות ששימשו חצוצרנים. החדר שימש לקבלת הפנים של האורחים, בטרם נכנסו אל חדר האוכל.

ביומיום לא נהגו להשתמש בחדר האוכל הקיצי. במקומו, ובסמוך אליו, שימש "חדר האוכל החורפי" לצורך זה. חלקה הצפוני של הקומה הראשית של הארמון שימש למגורי ההוהמייסטר ופקידים ראשיים אחרים. קפלת תפילה ומלתחה היו גם הן בנמצא. בקומות התחתונות התגוררו פקידים פחות רמי מעלה ואנשי החצר, כמו גם ארכיב המסדר. יין, דבש ובירה אוכסנו במרתפי הארמון.

הטירה הגבוהה

מדובר למעשה במנזר מבוצר, המוגן באמצעות חומות לבנים גבוהות במיוחד. המנזר תחום באמצעות חפיר יבש ועמוק, וגשר נע חיבר בינו לבין הטירה האמצעית. הגשר נחלק לשניים – מעבר רחב, ששימש עגלות וסוסים רכובים, ומעבר צר עבור הולכי רגל. לביצור המנזר נוספו מגדלי שמירה פינתיים מאסיביים, אכסדראות ממוגנות, חרכי תצפית וחרכי ירי. מצבם הטבעי של שער הטירה והגשר המחבר היה - סגור. אלו נפתחו על ידי שומרי השער רק כששמעו את הסיסמא הנכונה לפתיחתם. מעל לשער הטירה ניתן לראות פרסקו המתאר את ההוהמייסטר רכוב על סוס. הפרסקו הסתיר חרכים דרכם ירו ושפכו מים ושמן רותחים על פולשים שניסו לחדור למנזר.

למעלה מ-60 אבירים נזיריים חייו בקומה הראשונה של המנזר. באותה קומה ניתן למצוא גם את הכניסה לכנסיית מריה הקדושה, חדרי האוצר וחדרו של האוצר עצמו, חדר המפקד, חדר הטבח וחדר שומר המרתף. בקומה מעל ניתן למצוא את חדר האוכל של המנזר, החדר היחיד שטוף השמש, בו יכולים היו האבירים להעביר את זמנם החופשי. בעליות הגג אוחסנה חיטה בכמות שהספיקה לתקופה של שנתיים (!!) בקירוב של מצור על המבצר. בקומת הקרקע ניתן למצוא מטבח, תא כליאה, ואת חדרו של שומר השער.

 

ארבע דפנות המנזר מחוברות יחדיו באמצעות אכסדראות  שחוזקו בקשתות וקושטו בעיטורי אבן. לעיתים שמשו האכסדראות לתפילה, הסתכלות ותהלוכות. במרכזה של החצר, אליה משקיפות האכסדראות, ניתן לראות באר מוגפת. הבאר היתה שרויה תחת השגחה מתמדת, כדי למנוע אפשרות של זיהום או הרעלת מקור המים של המנזר.

הבחירה בסידור החדרים אינה מקרית. כוחות מזויינים היו מאכלסים תדיר את קומת הקרקע, ובעלי תפקידים חשובים יותר זכו לתמקם בחדרים גבוהים יותר - בקומה הראשונה, ולפעמים אף גבוה יותר. כך היו בעלי התפקידים מוגנים יותר מאויבים שפלשו למנזר, והחלונות בחדריהם יכלו להיות גדולים יותר.

ליבו של המנזר מאז ומעולם היה כנסיית מריה הקדושה. כל הטקסים החשובים – הדתיים והלאומיים – נערכו במקום זה, דוגמת השבעת ההוהמייסטר. כנסייה זו שימשה את האבירים הנזיריים בכל ימות השבוע, לתפילות ימי החול, ולמיסה של יום ראשון. קמרונות זכוכית עיטרו את תקרתה ודלת הכניסה אליה עודנה מקושטת בפיתוחי זהב. מלבד שילובי הזהב, ניתן לראות עדיין גילופי גבס מקוריים (מהמאה ה-13) המעטרים את משקוף הדלת.

בקפלה עצמה נקברו מהקדושים שבקהילת הנזירים – הקדושה ברברה והקדוש ניקולאס, כמו גם שבב מהצלב הקדוש. ממצאים אלו האדירו את קדושת המקום והגבירו את זרם הצליינים שבאו לבקר את המבצר. בנוסף נקברו בכנסייה גם הוהמייסטרים שונים.

בתקופת הפולנים הוחלפו רבים מהקישוטים הגותיים של הקאפלה בקישוטים בסגנון הבארוק. נציגים מהכנסייה הקתולית איכלסו את המקום באורח קבע, במטרה ללשמר ולהטיף לאידאולוגיות מזרם זה, כמו גם כדי למנוע התפשטותם של רעיונות רפורמיים מפרוסייה השכנה.